|
עין תחת עין
עין תחת עין
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
מבעד לרובד העליון המוסרי, מתגלה למעמיק הרובד המעשי-המשפטי, המחייב את הפוגע לפצות ולו במשהו, את הנפגע, והכוונה היחידה היא לממון.
|
שְאל אדם ברחוב מה מובנו של הפסוק: "עין תחת עין", והוא יזכה אותך בהרצאה על תורת הנקמה העברית הקדומה. הפסוק הפך לסמל הקשיחות.
"נכון", הוא יוסיף, "חכמי התלמוד קבעו, שכוונת הפסוק היא לתשלום ממון בלבד. אולם", הוא ימשיך ויאמר, "זהו הפירוש שהם העניקו לכתוב. פרי ריכוך של דורות מאוחרים. הם היו חכמים הומאניים, שראו היתר לעצמם לעקור את המשמעות המילולית של הכתוב ולזכותו בפירוש אנושי יותר".
למעשה, חשוב להבהיר, פירושו של הפסוק עצמו הוא ממון בלבד. הדעות של אלו המרוחקים מן התורה הינן תלושות מן המציאות. לא ניתן להבין את פשוטו של מקרא, בלא לעיין בכל היקפו ובמלוא עומקו.
המכיר את אורחות התלמוד יודע שהוא ספר הוויכוח הגדול. לפעמים משתרעים הדיונים על פני מספר דורות. ויכוח זה בין החכמים הוא מחוייב המציאות, אם מבקשים לברר את ההלכה לאמיתה של תורה. ואילו כאן, חכמים מסכימים כי פירוש המילים: "עין תחת עין" משמעותו ממון, תשלום של המזיק לניזק, ובודאי שאין כוונתו לחבלה שתעשה בגופו של המזיק.
נקרא אפוא את הפרשה בקריאה איטית ומתבוננת:
"וכי יריבון אנשים, והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כ"א, י"ח-י"ט).
פסוק זה עוסק באדם המכה בזדון ובכוונה תחילה את רעהו. הוא קובע כי במקרה שניזוק גופו של המוכה, חייב המכה לשלם את דמי שבתו (הפסד מלאכתו ששבת ממנה עקב הפציעה), וכן "ורפא ירפא" (הוצאות הטפול הרפואי).
עתה נמשיך בקריאה:
"וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש. ואם אסון יהיה, ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, יד תחת יד... כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה" (שם כ"א, כ"ב-כ"ה).
גם קטע זה עוסק בהתכתשות בין שני אנשים, אולם כאן הנפגע הוא צד שלישי, שכלל לא היה מעורב בסכסוך ("אשה הרה"). מדובר על אדם שנפגע ללא כוונה – בשוגג. והנה אנו מוצאים, לפי דברי אותם מסבירים, שעל פגיעת שוגג זו, מטילה התורה – לכאורה – עונש חמור ממה שהטילה על הפוגע במזיד. בעוד שהמזיד נפטר בתשלום, עונשו של השוגג הוא מידה כנגד מידה – הוצאת עין.
האין זה מוזר ששוגג חמור ממזיד?
ומן ההגיון הכולל של הפרשה – אל משמעות הכתוב עצמו:
"ונתת... עין תחת עין, יד תחת יד...", מה פירושה של המילה: "ונתת"? והלא לפי פירושם של אותם "מומחים" הציווי הוא לעקור עין בלא לתת דבר לניזק?
אכן, המילה "ונתת" מלמדת שכוונת הכתוב היא – ממון. כל נתינה יש עמה קבלה. כמו כן, "לתת" חל על דבר הניתן מיד ליד.
זאת ועוד, מובנה של מילה נוספת בפסוק זה, תורמת לזיהוי כוונתו המדוייקת. זו המילה "תחת" – היא מילת המפתח להבנת הענין כולו.
בדיקה של מילה זו בתנ"ך מעלה שלעולם אין כוונתה להביע זהות. לעולם אין כוונת "תחת" לומר: על ראובן לסבול, מפני שגם שמעון סבל. כוונת המילה היא "במקום", להוות תחליף לגורם הראשוני. לדוגמה: אברהם מעלה את האיל לעולה "תחת בנו" (בראשית כ"ב, י"ג). יצחק לא עלה לעולה, ולכן הועלה האיל במקומו.
וכן בדברי יהודה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" (בראשית מ"ד, ל"ג). הנער בנימין לא יהיה עבד, ואני אהיה עבד תחתיו.
ומכאן, ש"עין תחת עין" פירושו אינו אלא שהמוציא את עין חברו יתן משהו למי שאיבד עין, משהו שהוא במקום – תחת – אותה עין, והם "דמי נזקו".
עוד הוכחה – אחת מיני רבות – הטמונה בקטע זה, הוכחה שאינה מאפשרת כלל להסביר את המונח כפשוטו: הפסוק אומר (ויקרא כ"ד, י"ח): "ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש".
אם "עין תחת עין" – כוונתו ממשית, מוזמן הקורא לנסות ולהסביר כתוב זה. בחלקו הראשון נאמר מפורשות ש"מכה בהמה ישלמנה". היינו ממון, ואילו בסופו נכתב: "נפש תחת נפש", שפירוש לכאורה, להרוג את בהמתו של מי שהיכה את בהמת חברו והרגה. מוזר! סתירה כה בולטת בין תחילתו של הפסוק וסופו? כלום יתכן הדבר? אולם, הואיל וכוונת הביטוי: "נפש תחת נפש" חייב להיות ממון – הרי שסופו של כתוב שווה לתחילתו.
עתה נסביר מדוע התורה לא מדברת ברורות, מדוע שלא תאמר את הדבר מפורשות: מוציא עין חברו – ישלמנה? מדוע להניח מקום לטעות?
לו היתה התורה כותבת: מכה בהמה ישלמנה או מכה עין אדם ישלמנה, היתה נגרמת לאדם במשך הזמן קהות מוסרית, הבנה מוטעית הגורסת שלא קיים הבדל עקרוני בין אדם השובר שולחן בבית רעהו לבין המוציא את עינו, שהלוא בכל המקרים קבעה התורה דין אחד – תשלום!
אולם כאשר לומד התורה יודע שכוונת הפסוק: "עין תחת עין" – היא ממון, מתבונן הוא בפסוק, בצורת כתיבתו, וההתבוננות מטביעה בנפשו את האמת הגדולה.
הפסוק מתגלה לעינינו על שני רבדיו. הרובד העליון – הגלוי, והרובד הפנימי – העמוק יותר. הרובד העליון שאותו פוגש הלומד מיד עם גישתו אל הפסוק זהו הרובד המדגיש את ההבנה הברורה כי לסמא את עין הזולת הוא מעשה שאין לו כפרה. על המזיק לדעת שעקרונית הוא חייב עין לחברו שנחבל, כי אין לו – כאדם – אמצעים להשיב לחברו את מאור עיניו.
מבעד לרובד העליון המוסרי, מתגלה למעמיק הרובד המעשי-המשפטי, המחייב את הפוגע לפצות ולו במשהו, את הנפגע, והכוונה היחידה היא לממון.
|
|
|
|