האדם נוטה להתפעל ממראה עיניו העכשווי. לחשבונות מעמיקים אודות העתיד חסרה אותה עוצמה המלווה את ההווה. נקודת ראות זו הגבירה את קושי השעבוד במצרים, אולם עם זאת, היא הגבירה גם את עוצמת הגאולה.
כשהיו בני ישראל במצרים, הם היו זקוקים לכוחות רוחניים מיוחדים כדי לא ללכת שולל אחר גדולתה של ארץ זו ועושרה. מצרים היתה במשך מאות שנים "גברת הממלכות". בחיי יוסף זכתה ארץ זו לאוצרות אדירים של כסף וזהב. שבע שנות השובע היו שנות שפע רק בארץ מצרים, ואילו בשאר הארצות היו אלו שנים רגילות. לאחר מכן, כאשר שרר רעב בכל הארצות, היו הכל צריכים לשלם בעל כורחם כל מחיר שיושת עליהם, ובלבד שיתנו להם המצרים תבואה כדי להחיות את נפשם.
גם יעקב ובניו נאלצו לנטוש את ארץ מכורתם ולרדת לגור במצרים מפני הרעב. במשך השנים הורע מאד מצבם של בני ישראל במצרים, והם הפכו לעבדים. מצב זה נמשך שנים רבות מאד. דורות אחדים של בני ישראל נולדו במצרים היישר אל השעבוד, ואף נפטרו שם בכי רע, ולא ראו טובה בעיניהם.
במשך כל אותה תקופת זוהר של מצרים מלכו בה מספר מלכים. מי שהתבונן בתמונת המצב, עלול היה לטעות ולחשוב כי ההשגחה העליונה בחרה להרים את קרנה של מצרים ללא גבול, אך בסופו של דבר התגלה לעין כל כי המהלך היה כולו לטובתם של בני ישראל. באופן זה התקיימה לבסוף הבטחתו של ה' לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, י"ד). השגשוג שהיה מנת חלקה של מצרים במשך שנים רבות, לא היה מטרה בפני עצמה, אלא היווה אמצעי לכך שאת פירות עושרם של המצרים קיבלו בני ישראל, העבדים לשעבר. את חלקו הם קיבלו בעת היציאה עצמה, ואת חלק הארי שבו הם ליקטו על שפת ים סוף ממרכבות מצרים שטבעו בים ונפלטו לחוף.
נתבונן בסוגיה זו במבט כללי: במצב של הארת פנים מצד הבורא, נמצאים הצדיקים ברום המעלה. לעומת זאת, כאשר המצב מנוגד, נוצר מצב של חושך והסתר פנים. הסתר הפנים עלול לגרום לטעות, שחלילה עתה אין השגחה שמיימית, אך לא! הסתר פנים זה אינו יכול להמשך ללא קצבה. לכל מצב של אפילה חייב להיות סוף, כפי שנאמר: "קץ שם לחושך" (איוב כ"ח, ג'). כאשר מגיע ההסתר לשיאו, הוא נשבר, ובאותה שעה מתגלה האור.
משל למה הדבר דומה? לבלון מתנפח. האוויר המוחדר לתוכו מגדיל את נפחו ואת ממדיו, עד שהוא נראה שונה לחלוטין ממצבו הקודם והמצומק. אלא שכל זה למראה עיניים בלבד. אמנם הבלון נראה גדול ומרשים, אולם המבין דבר לאשורו יודע כי כדור מנופח זה, כמעט שאין בו ממש. כולו מלא אויר בלבד. ההוכחה לכך היא, שכאשר יימשך הליך גדילתו של הבלון מעבר לכושר קיבולו, הוא יתפוצץ בקול עז, ובן רגע לא יהיה זכר לממדיו המתנשאים. בשעה שהוא מתפקע, לא זו בלבד שהוא מאבד את גודלו, אלא שהוא לא יצלח מכאן ואילך למאומה.
גאוותם הבלתי מרוסנת של המצרים - היא עצמה היתה הסיבה לאובדנם. לאחר הגאולה ממצרים נוכחו בני ישראל לדעת כי כל מה שנראה היה כהצלחה מסחררת וכמקור לקנאה, ואולי גם להערצה, הוא עצמו היה הסיבה וגם האמצעי לכישלון המוחלט של המצרים, כישלון שאין לו תקנה.
את העוצמה האנושית ניתן לנפץ רק באמצעות השגחה אלוקית. ואמנם, יציאת מצרים מהווה אחד מעמודי האמונה היהודית בכל הדורות, כי ה' חולל באותה שעה מהפך מוחלט שלווה בניסי ניסים.
נתבונן עתה במידת היושר שעל פיה נלקחו החפצים מבתי מצרים. נשלול טעות הרווחת בין המוני קוראי הפרשה, כאילו הם שאלו כלים, ואחר כך הפרו את הבטחתם להחזירם.
בחצות הלילה, בט"ו בניסן, מתו בבת אחת כל בכורי מצרים. זעקות שבר נוראות עלו מכל בית (שמות י"ב, ל'). פרעה מיהר אל משה ודרש: "קומו צאו מתוך עמי" (שם ל"א). גם המצרים דחקו בהם לעזוב מהר מהר.
הם אכן יצאו, אך לא לפני ששאלו ממצרים חפצים לא מועטים: "ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" (שם ל"ה-ל"ו).
האומנם לכך היו נתונים מעייניהם ברגע הגאולה? למעשי ביזה? האם לפנינו התפרצות של מעונים שהשתחררו, הנוקמים עתה במשעבדיהם?
לא! שאילת הכלים תוכננה על ידי האלוקים מראש, עוד לפני שהחל תהליך הגאולה. כאשר קרבה שעת היציאה ממצרים, בא צו מפורש למשה: "דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, כלי כסף וכלי זהב" (שם י"א, ב').
הם קיימו את צו האלוקים ככתבו וכלשונו, ותו לא. ההשגחה העליונה היתה מעורבת בעצם תהליך השאילה ממצרים, וכפי שנאמר: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים".
מהי משמעותו של צו זה? כיצד ייתכן שאלוקים יצווה לשאול כלי כסף על מנת שלא להחזירם?
לפנינו דוגמה בולטת מה עלול לקרות למילה בתורה כשהיא מפורשת לא נכון, שלא במובנה המקראי. המילה "שאל", מבטאת בשפת היום-יום שלנו שאילת חפץ על מנת להחזירו. שאילה כיום בשפתינו משמעותה אחת: שאילה לצורך שימוש על מנת להחזיר. אך למעשה, פירוש זה מצאנו בתורה רק פעם אחת בפרשת שואל: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שמות כ"ב, י"ג). לעומת זאת, בעשרות, עשרות הפעמים שבהם היא מופיעה במקרא, מובנה תמיד הוא לתבוע ולבקש, ולעולם אין כוונתה לקחת בהשאלה ואחר כך להחזיר. וזהו הכלל: כאשר מופיעה בצמוד למילה "שאל" המילה "מעם" ("מעם רעהו"), כוונתה להשאלה על מנת להחזיר, ואילו כל צירוף אחר מובנו תביעה למתנה. בפרשתנו נאמר: "וישאלו ממצרים" (שמות י"ב, ל"ה), "וישאלו איש מאת רעהו" (שמות י"א, ב'), "ושאלה אשה משכנתה" (שמות ג', כ"ב), ובכל המקרים הללו אין הכוונה שיש להחזיר את החפץ. נביא דוגמה אחת מיני רבות. חנה, אמו של שמואל אומרת (שמואל א', א', כ"ח): "וגם אנכי השאלתיהו לה'". ודאי שכוונתה היא הקדשת בנה כמשרת במקדש ה' לעולם. שמואל לא יחזור אליה.
אם כן, לא היה כאן, חלילה, מעשה הונאה. זו היתה תביעה מהעם המצרי שיעניק מרכושו ליוצאים. הצדק האלוקי דרש לשלם חלק משכר העובדים שנאלצו לעבוד בכפייה במשך מאות שנים, למען ילמדו המצרים המשעבדים שמניצול ומשעבוד הזולת אסור להתעשר, ואין ליטול מאדם או מעם את פרי מאמציו ללא תמורה הולמת.
זאת ועוד, במכת חושך "סיירו" בני ישראל בבתי מצרים ובחנו את עושרם ואת אוצרותיהם. היה זה בשעה שהמצרים לא יכלו לזוז ממקומם מפאת החושך הכבד. באותה שעה הם לא לקחו מאומה, למרות היותם עד עתה עבדים מעונים במשך דורות. הם לא נקמו ואף לא השחיתו את הרכוש המצרי. רק ביציאת בני ישראל ממצרים הם קיבלו מהמצרים בהסכמתם המלאה כלי כסף וכלי זהב כתמורה על עבודתם לאורך מאות שנים.