|
נסיונותיו של נח
נסיונותיו של נח
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
נח הפגין מסירות נפש יוצאת דופן למען הזולת בתנאי התיבה הקשים. הוא מימש את תכונת החסד שקיננה בלבו.
|
אחד שרד. איש אחד, משפחה אחת. האחד שלא נכנע לאופנות החדשות - ניצל. כל התקוות באותה שעה התמקדו בו.
למרבה הפלא, כרך האלוקים את הצלתו בתנאים קשים. במשך שנה הוטל עליו לצוף על פני מי התהום שגאו, בתוך תיבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושותפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, תרנגולות בית, ינשוף ויתוש.
מדוע בחר האלוקים, הכל יכול, בדרך הצלה זו?
נראה שלא היתה זו תיבת הצלה, כי אם תיבת מבחן, מבחן לנח ולמשפחתו. מבחן שנוצר כתוצאה משואת המבול, שהתחוללה באותה עת מסביב לתיבה.
פגישת ניצולים זו כפתה עליהם מושג שנשכח - חיים משותפים. מכורח המציאות, נקלטו מחדש מושגים וערכים שנשחקו באותה תרבות וחברה ששקעו במים הגואים. תוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו, רק אגב ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. המקום בתיבה היה צר והוא חולק בין כולם תוך התחשבות מירבית בכל מין. הם הבינו ולמדו על בשרם, מה הביא את החורבן של בני דורם. האלוקים העמידם, איפוא, במבחן החסד. והיה, אם יעמדו בו, ירכשו מחדש את העיקרון החשוב שעליו תיכון חברת העתיד שעליהם לייסד.
נח ובניו רצו מבהמה אחת לחברתה, מהחיות לעבר העופות, כדי לעמוד בלוח הזמנים של סעודותיהם. יום אחר יום ולילה אחר לילה, במשך שנה שלימה.
מתחת לתיבה, בעומק של מאות מטרים, מוטלות היו גוויותיהם של בני דורו שטבעו. אלו, אשר השתיתו את חברתם על האנוכיות המצמיחה כל רע. דווקא בשעה שבה מתמצה דין עם העולם שכשל, חייבים היו הניצולים היחידים להוכיח כי ראויים הם להצלה זו. להוכיח זאת במעשים ולא במילים. כי רק המעשה המוחשי מצביע על מהות האדם.
נח הפגין מסירות נפש יוצאת דופן למען הזולת. בתנאי התיבה הקשים הוא מימש את תכונת החסד שקיננה בלבו. הוא עמד במבחן. לכן, יש סיכוי לעולם החדש המתדפק על דפנות התיבה, עולם של חסד שפניו אל עתיד האנושות.
לאחר שתים עשרה חודש יצא נח מהתיבה אל העולם החדש. שריד בודד מאסון שמחק אנושות שלמה. הוא הכיר בכך שהאלוקים, אשר הכריז עליו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז', א'), מצפה עתה ממנו, שהוא יניח את הבסיס לאנושות חדשה, ערכית יותר, מוסרית יותר, אנושית יותר.
אך הוא נכשל כבר בפעולתו הראשונה. וכך מספרת לנו התורה: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם" (בראשית ט', כ').
הפסוק אינו מדווח רק על נטיעת הכרם אלא מהמילה "ויחל" – דרשו חכמים שנח עשה עצמו חולין. התמקדותו של נח בתחילת פעולתו המחודשת דווקא בנטיעת כרם והעדפתה על פני האחרות, הצביעה על נטיות נסתרות בנפשו.
נקודת החולין שבליבו, היא זו שדחפה אותו אל היין. היין קורא את האדם אל ההתפרקות, אל השכחה העצמית ואל ההתחמקות מן האחריות המוסרית למעשיו.
כלום זו חייבת היתה להיות הפעולה הראשונה בעולם החדש המוקם עתה על חורבות העולם ששקע בתהומות? כיצד פותח נח במהלך שיאפשר בעתיד התחמקות מעשיית טוב ובריחה מאחריות אישית וציבורית?
הכוסית הראשונה בהחלט טהורה ותמימה היא, אולם בכוחה לגרור כוסיות רבות בעקבותיה, עד שתשלוט באדם הנטיה להפקרות ולהתפרקות, עד לשקיעה מוחלטת בהנאות הרגע. ובעיקר, עד להסרת אחריות מכל הנעשה.
מיד בצאתו מן התיבה נמשך נח אל הכרם ואל היין, עד שהיין העביר אותו על דעתו, והוא התגלה בביזיון לעיני בני משפחתו כנאמר: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (שם, כ"א).
נח ניגש לבנות את חורבות העולם, אך במקום להתחיל את הבניין מהצד הרוחני שבו, הוא פתח בצד הגשמי.
המעשים הנעשים בשעת הנחת אבן-פינה ליישוב חדש, מושכים בעקבותיהם את אופיו של היישוב ואת מהותו הרוחנית. כאשר יעקב אבינו ירד למצרים, והקים מקום ארעי למשפחתו, היה מעשהו הראשון לשלוח את יהודה לפניו להקים בית מדרש (רש"י בראשית מ"ו, כ"ח). בעקבות זאת, עמדו רגלי בניו, בסופו של דבר, למרגלות הר סיני. עולמו של נח, לעומת זאת, נפתח בגנות ובחולין, ומשום כך יצאו רוב תולדותיו אף הם לחולין.
למעשה, גם כניסתו של אדם הראשון לעולמו נפגמה כבר בראשיתה. אדם נברא ביום השישי, והיה אמור להיכנס לשבת המרוממת ביותר של הבריאה – שבת-העולם. כדי להכנס לאותה שבת, היה עליו לשמור את טהרתו וקדושתו, כפי שנברא בתחילה.
אם היה אדם עומד בכך, היתה השבת ההיא נעשית השבת הגדולה של הבריאה – שבת-שלעתיד-לבוא. מחמת החטא לא זכה האדם להיכנס כראוי לאותה שבת. יחד עם ארס-החטא, נשף הנחש רוח של חולין בעולם כולו, והיא מתפרצת מבעד לסדקים שיצר החטא במציאות הקודש של האדם.
עתה, לאחר המבול, היכה כוח החטא בשנית. גם נח לא זכה להתחיל את העולם החדש במידת-הקודש. במקום לבנות את העולם החדש מאבני קודש – נעשה נח עצמו חולין, ותחת היותו איש נשמה – נעשה איש-אדמה.
נח ניגש לבנות את חורבות עולם, אך במקום להתחיל את הבניין מהצד הרוחני הוא פתח בצד הגשמי.
המעשים הנעשים בשעת הנחת אבן-פינה ליישוב חדש, מושכים בעקבותיהם את אופיו של היישוב ואת מהותו הרוחנית. כאשר יעקב אבינו ירד למצרים, והקים מקום ארעי למשפחתו, היה מעשהו הראשון לשלוח את יהודה לפניו להקים בית מדרש (רש"י בראשית מ"ו, כ"ח). בעקבות זאת, עמדו רגלי בניו, בסופו של דבר, למרגלות הר סיני. עולמו של נח, לעומת זאת, נפתח בגנות ובחולין, ומשום כך יצאו רוב תולדותיו אף הם לחולין.
גופו של אדם הראשון, בראשיתו, היה קורן ומאיר. החטא גרם שיסתלקו ממנו מלבושי הזיו שעטו אותו בתחילה. המציאות שנוצרה עקב החטא, הולידה כיעור באדם, חלף לבוש התפארת שהיה עליו בשעת יצירתו.
גם דבר זה חזר עתה בשנית. חטאו של נח גרם גם הוא לסילוק הלבוש – "ויתגל".
מהלך הנפילה של נח לאחר היציאה מן התיבה, מקביל למהלך הנפילה של אדם הראשון בחטאו:
חז"ל מסבירים שחוה סחטה ענבים, והגישה מהם יין ראשון לאדם הראשון. הדבר פגם באדם ובאשתו, ולכן הוצרכו שניהם ללבוש. שכרון יין העולם מאבד מן האדם את לבושי הקודש של נשמתו.
שנים רבות נקפו מאז חטא אדם הראשון. דורות רבים חלפו – וגנות האדם הלכה וגדלה. פרשת 'נח', במקום לההפך למהלך גואל של רוממות וקדושה, מלמדת שוב כיצד יינם של חיי חולין מפשיט מן האדם את לבושי נשמתו, ומציג אותו במערומיו.
"וישכר, ויתגל בתוך אהלו".
דרכו של עם ישראל לדורותיו, הכולל התנזרות מתענוגות מיותרים ולהיפך, שימוש ביין לצורך מצוה, מוביל את העולם לגאולתו. מול היין המחטיא, קיים גם "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד, ט"ו), יין של מצוה ושמחה, המקדם את האנושות אל יעודה ומשרה עליה טוהר.
|
|
|
|