לאחר שהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל, הוא קיבל הבטחה מאת האלוקים: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה, וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו).
עברו שנים, אך אברהם המשיך להיות "גר ותושב", ללא זכויות. עמי כנען המשיכו לשלוט בארץ באין מפריע, ואברהם הלך לעולמו בלי שיזכה לראות את קיום ההבטחה. גם יצחק בנו קיבל הבטחה חוזרת על ירושת הארץ, ואף הוא כאביו לא התרעם ולא תבע שיפרעו לו את השטר. כאשר נפרד ממנו יעקב בנו, הוא בירך אותו: "ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם" (בראשית כ"ח, ד'). באותה שעה כבר עברו למעלה ממאה שנה מאז נאמרה ההבטחה, ולא נראה באופק כל סימן להתגשמותה. אך למרות זאת, לא היה צל של פקפוק ולא נשמעה כל הסתייגות בסגנון הברכה: "אם יתן", "כאשר יתן" וכדו'. הברכה נאמרה בלשון ברורה, חדה וחלקה: "אשר נתן אלוקים לאברהם".
יעקב נרדף על ידי אחיו עשיו, ובילה שנים ארוכות בגלות אצל לבן. בגלות זו הוא עמל קשות ורומה פעמים אין ספור. לאחר מכן נעלם בנו האהוב יוסף למשך עשרים ושתים שנה, ובעקבות פרשה זו נאלץ יעקב לגלות למצרים. במבט אנושי שגרתי ניתן היה לשאול: מה נותר מכל ההבטחות והברכות? אך יעקב בשלו, הוא ממשיך באמונת אבותיו ומבטיח ליוסף: "הנה אנכי מת, והיה אלוקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בראשית מ"ח, כ"א). הוא מצווה שיקברו אותו בארץ ישראל, הארץ המובטחת. וכשהוא מברך את בניו לפני פטירתו, הוא מתייחס לחלק שיורש כל אחד מהם בארץ ישראל כמציאות חיה וקיימת: "זבולון לחוף ימים ישכון, וירכתו על צידון" (בראשית מ"ט, י"ג).
במשך מאות שנים ההבטחה הגדולה נותרה תלויה באויר, ללא מענה וללא התגשמות. מדוע לא קיים אלוקים את הבטחתו במשך כל אותן שנים? מדוע היה על אברהם להתחנן ולקנות במיטב כספו חלקת קבר? מדוע היה על יצחק לנדוד מבאר לבאר ולסבול גירוש אחר גירוש?
בני ישראל התיישבו במצרים, ואט אט הפכו לאורחים לא רצויים, עד שהדרדרו למצב של עבדים נרצעים. כדי לעצור את ריבויים הטבעי, נגזר להשליך את בניהם ליאור מיד לאחר לידתם. כאן הופיע משה, השליח האלוקי, ובישר שהגיעה שעת הגאולה.
לאחר הבטחות כה רבות שעדיין לא קויימו, היש אדם שיאמין לדבריו של המנהיג שעדיין לא הוכיח את הצהרותיו?
למעשה, התברר שבני ישראל נשארו נאמנים למסר המיוחד שקיבלו מן האבות - אברהם, יצחק ויעקב: הארץ היא שלהם.
בני ישראל עתידים היו להיות לעם. לא עם ככל העמים, שחשיבותם זמנית וחולפת. הם יהיו העם הנבחר על ידי אלוקים, העם שמטרתו לפרסם ולקדש את שם אלוקיו בעולם. ייעוד נצחי מוכן להם ולשם כך דרוש חוסן פנימי מיוחד, עם שבכוחו לעבור היסטוריה קשה מאד.
רק הנדודים, הגלות והעינויים, רק כוך ההיתוך המצרי, יכלו ליצור עם סגולה, עם שכל המעצמות לא יכלו לו עד היום הזה.