מאז היותנו לעם לא נס ליחה ולא פג תוקפה של האנטישמיות. דומה, שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שנאה זו היא עקרונית. היא אינה מותנית בתכונות אישיות של השונא, ואף לא באופיו הלאומי.

בכל מקום שהיו בו יהודים, ליוותה אותם שנאת ישראל. פעם היה זה בטענת: "הנה עם יצא ממצרים" (במדבר כ"ב, ה') – שבט של עבדים, שהאנטישמים ראו אותם כמצורעים וכמוכי נגעים, ופעם היה זה מפני ש"הנה כיסה את עין הארץ" (שם), שכן, פוגשים אותם בכל עמדות המפתח המדעיות והכלכליות.

פעם הוא שנוא בשל היותו עם עני ובזוי, ופעם בשל היותו שבט עשירים החונק את כלכלת העולם. הוא נרדף בגולה, בהיותו מפוזר ומפורד בין העמים, והוא מהווה נושא לשנאה גם בהיותו יושב בביתו, בארץ ישראל.

שונאים אותנו בתואנות אין ספור, מייחסים אלינו את סוגי הטענות, כל דבר והיפוכו מתייחס אלינו: שונאים אותנו על היותנו טובים מדי, ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים, ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי, ורודפים אותנו בעת שפל. מואסים בנו הן במשטר מלוכני, הן במשטר דיקטטורי והן במשטר דמוקרטי. כאשר משתררת אנרכיה, אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כישלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה!

מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת, לא קולטים את המתבולל. בכל שעה ובכל מצב יש עילה לשנוא אותנו!

אחד ההסברים הנפוצים לשנאת העמים היא הצלחתם של היהודים במסחר. הגויים ראו בהם גורם מתחרה שיש לחשוש מפניו, וניסו להצר את צעדיהם בכל הדרכים. ואם הדבר היה אפשרי, ניסו להיפטר מהם לגמרי על ידי גרוש במקרה הטוב, או השמדה כפתרון סופי.

כמיעוט זר וחסר זכויות, דחקו בהם הגויים, אדוני הארץ, ונישלום מעבודת האדמה ומרוב המלאכות המפרנסות בכבוד. גם הטילו עליהם מיסים כבדים. אולם למרות הכול הצליחו היהודים לשרוד, וחלקם אף התעשרו מאוד. ובעקבות זאת הם סבלו מקנאת הגויים לנוכח הצלחתם. המון העם שנא אותם וראה בהם מנצלים וסוחטי כספים.

היהודי הפך מטרה לשנאה תהומית שאין דומה לה בתולדות העמים. כל ההסברים שניתנו לתופעת האנטישמיות לא מיצו את הבעיה. היהודים נושלו ממעמדם ונלקחו מהם כל הזכויות האזרחיות. הוטלו עליהם מסים כבדים וארנונות, נגזר עליהם לשבת בגטאות, ללבוש בגדים מיוחדים ולשאת אות קלון (טלאי צהוב) על בגדיהם. נגזרו עליהם גזרות גרוש וגזרות שמד, ייסורי אינקוויזיציה ושריפת התלמוד. מפעם לפעם העלילו עליהם עלילות שונות ומרושעות: עלילות דם, חילול 'החלה הקדושה', הרעלת בארות, שיתוף פעולה עם האויב ועוד. לא אחת אמרו היהודים באנחה: מי ייתן ולא היינו מגיעים לימים אלו! מי ייתן ויכולנו לחזור לצרות של אתמול, ולא היינו רואים את הצרות ואת התלאות המתחדשות היום.

במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה 'הסיבות' הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית, חומות הגטו נפלו, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות.

בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים – תוסרנה המחיצות המפרידות, ותעלם השנאה לחלוטין, וכך התרחבו תנועות ההתבוללות והטמיעה.

אולם, ראו זה פלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שציפו לה היהודים. לא זו בלבד שתנועת ההתבוללות לא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא היא אף הגבירה וליבתה אותה. נוצרה שיטה חדשה לשנאת ישראל הנושאת את השם 'אנטישמיות'. אמנם השנאה היתה מאז ומעולם, אולם השם החדש, ועימו התגברות תופעות השנאה, הפכו למציאות מאיימת.

לשווא נחפש סיבות לשנאת ישראל. גם אם תימצאנה כאלה, הן אינן הסיבות האמיתיות לשנאה. ההפך הוא הנכון: הסיבות הן פרי מחשבותיהם של אלו שביקשו להצטדק ולהסביר את שנאתם לישראל. הוכחה לכך היא שינוי הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.

גם אם לא נוכל להצביע על סיבה הגיונית לשנאת ישראל, יש לשנאה זו הסבר ומהלך סגולי-רוחני, מהלך המובן רק לאוזניהם ולליבם של מאמינים בני מאמינים.

למעשה, קיימת דרך להקל על תוצאותיה ההרסניות של שנאה זו. בכוחנו למזער את נזקי האנטישמיות. אמנם, במבט ראשון, אין הדרך הזו נראית פופולארית, והיא עלולה להידחות מיידית על ידי השומעים , אך כדאי מאוד לפחות לשמוע עליה. הדרך הזו זוהתה כבר על ידי בלעם הרשע לפני כשלושת אלפי שנים: "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כ"ג, ט') – הבדידות מועילה לעם, ולהפך, כאשר הוא מתערה במשפחת העמים, התוצאות הן הרות אסון.

אמנם קיים תנאי הכרחי להצלחתה של דרך זו, והוא מוזכר בחלקו השני של הפסוק: "ובגויים לא יתחשב". הנהייה אחרי העמים והרצון להיות עם ככל הגויים, הם לנו לרועץ.

בעינינו ראינו את התגלמותה של שנאת עשו ליעקב בשואת אירופה, שם היא הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותו. מיליוני אחינו קדושי עליון, בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם – כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם של המרצחים – לא היהודי השלם, שדמותו סימלה את המראה היהודי, ואף לא בן הדור שלישי למתבוללים. כולם הובלו יחדיו לטבח. העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות. עם שאנו השכמנו לפתחו כדי ליהנות מחכמתו, להידמות לו ולהתחבר לבניו.

היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות?

עם זאת, שאלה מעשית וגורלית כאחת, ממשיכה לנסר בחלל: אמנם אין אנו יכולים לעקור את שנאת העמים כלפינו, אולם במה נוכל לפחות לבלום אותה ולמנוע משונאינו לבצע את זממם?

התשובה למצב זה מצויה בחז"ל: "אמר רב אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: האם אנו מסוגלים להתנכל לה (לכנסת ישראל)? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסת ובתי מדרש שלהם, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להזדווג להם (כלומר, להתנגד להם), שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: 'הקול קול יעקב, והידים ידי עשו' (בראשית כ"ז, כ"ב), בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסת, אין הידיים ידי עשו. ואם לאו (כאשר לא לומדים תורה, כאשר קולו של יעקב דומם), הידיים ידי עשו ואתם יכולים להם". האמצעי העומד מול שנאת עשו, הוא קול יעקב – קול לימוד התורה!