|
לבן הנבל
לבן הנבל
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
שבע שנים עבד יעקב אבינו אצל לבן, אך לבן `לא שם לב` שהזמן עבר. יעקב צריך להזכיר לו: הגיע הזמן שאשא את רחל לאשה!
|
כאשר שמע לבן שיעקב בן אחותו הגיע, הוא מיהר אל באר המים: "וירץ לקראתו" (בראשית כ"ט, י"ג). לבן חשב בליבו: אם אליעזר עבד אברהם הגיע בעבר עם עשרה גמלים טעונים כל טוב, כשמגיע בעל הבית בעצמו – יעקב אבינו – ודאי הביא עמו מאה גמלים.
לבן מגיע לבאר מתנשף, וכאן נכונה לו אכזבה גדולה, אין אפילו גמל אחד...
חשב לעצמו, כנראה הביא עמו אבנים טובות, ולכן הוא התחיל לחבק את יעקב ולמשש את כיסיו. כשלא מצא אוצר על גופו, הוא חשב: אולי מחביא יעקב בפיו אבן יקרה: "וינשק לו" – אך גם שם לא מצא.
חשב לבן: אולי כשישבו בבית על כוס קפה יתרכך יעקב ויספר היכן הכסף - "ויביאהו אל ביתו". אך בבית סיפר יעקב ללבן שאליפז בן עשיו התנכל לו ולקח את כל רכושו.
לבן נאלץ לארח את יעקב בביתו, כי "עצמי ובשרי אתה" (בראשית כ"ט, י"ד). אך אין מתנות חינם בבית לבן. לבן חשב: אם ישב יעקב בביתי ויאכל על חשבוני הדבר יעלה לי הון רב... לכן התחיל יעקב לעבוד בבית לבן.
כעבור חודש ימים החליט לבן למסד את תנאי העבודה: "ויאמר לבן ליעקב, הכי אחי אתה ועבדתני חינם, הגידה לי מה משכורתך" - בעצם, עליך לעבוד אצלי בחינם, מפאת היותנו קרובי משפחה. מלבד זאת, מצאת בביתי מקום מסתור מפני עשיו הרוצה להורגך, אך למרות כל זאת אני רוצה לשלם לך, רק אמור כמה מגיע לך.
"וללבן שתי בנות, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל" (בראשית כ"ט, ט"ז-י"ח).
מדוע לא רצה יעקב להתחתן עם לאה? שהאנשים היו אומרים: "שני בנים יש לרבקה ושתי בנות יש ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן". יעקב חשש: הרי כבר הסתבכתי עם אחי עשיו פעמיים, פעם כשנטלתי את הבכורה, ופעם נוספת כשלקחתי את הברכות. אם אקח עתה גם את האשה המיועדת לו, אסתבך עמו פעם שלישית.
"ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כ"ט, י"ח), מדוע נתן את כל הסימנים הללו? לפי שיודע הוא שלבן רמאי, אמר לו: "אעבדך ברחל", ואולי יאמר שהכוונה לרחל אחרת מן השוק, לכן אמר: "בתך", ואולי יחליף ללאה את שמה, ויקרא לה רחל? לכן אמר: "הקטנה".
מדוע לבן לא התווכח עם יעקב? מדוע הוא לא ניסה לפחות להגדיל את מכסת שנות העבודה? אלא אמר מיד: "טוב תתי אותה לך, מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי" (שם כ"ט, י"ח).
הסיבה היא כי לבן לא התכונן לקיים את ההסכם, ולכן לא היה איכפת לו מה שסיכמו ביניהם... בדבריו אין הבטחה כלשהי. יש בהם רק אמירה סתמית שיעקב, נראה החתן המתאים... אולי תמימותו של יעקב מצאה חן בעיני לבן... עם חתן מסוגו ניתן להסתדר בקלות...
שבע שנים עבד יעקב אצל לבן, אך לבן 'לא שם לב' שעבר הזמן (שם כ"א): "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי".
בדרך כלל כשעושים חתונה, מכינים מראש את מקום הסעודה ואת כל פרטי האירוח, ואז מזמינים את הקהל. כאן הסדר היה הפוך (שם כ"ב): "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". מה פשר הדבר?
לבן ידע שעליו לערוך חתונה לבתו, והואיל והוא אדם נכבד, יהיו הרבה מוזמנים והסעודה תעלה הון רב. אך לא איש כלבן יוציא מכיסו סכום זה. הוא כינס את כל אנשי המקום לאסיפה דחופה, ואז פתח לבן ואמר: "יש לי בשורה לא טובה עבורכם".
"אתם זוכרים שבמשך תקופה ארוכה היתה בעירנו בצורת, ונאלצנו להניח אבן גדולה על פי הבאר כדי שלא יגנבו את המים, והנה כשהגיע יעקב לחרן נאמר (שם י'): "ויגל את האבן מעל פי הבאר", באותו רגע התחילו המים לעלות ולהשקות את כל השדות, ומכח ברכת יעקב המשיך השפע בכל שבע שנות ישיבתו אצלנו".
"עתה", ממשיך לבן ואומר בעצב, "המצב הולך להשתנות. יעקב עומד להתחתן עם בתי רחל, ואז יעקור ממקומנו, ומצב המים יחזור להיות כפי שהיה".
"זו הבשורה הלא טובה שבפי", סיים לבן את דבריו.
"מה נעשה?" שאלו תושבי המקום המודאגים את לבן.
"יש לי רעיון, אבל אני מפחד לומר אותו פן תספרו זאת ליעקב".
"לא נספר!" התחייבו כולם.
"אינני סומך עליכם. רק אם כל אחד מכם יביא לכאן את הבגד היקר ביותר שנמצא ברשותו ויפקיד אותו בידי, אספר לכם".
ההצעה התקבלה, הם הביאו את הבגדים ולבן גילה להם את התכנית: "בחתונה אחליף את רחל בלאה, ולמחרת, כשיבין יעקב מה ארע, אומר לו שאם רצונו לשאת גם את רחל, עליו לעבוד אצלי עוד שבע שנים. אני מקוה שגם שנים אלו תהיינה שנות שפע עבור כולנו".
כולם התפעלו מהרעיון המבריק, ואמרו לו: "הצלת את כל העיר! מתי חתונה?"
"תבואו מחר בערב, נעשה משתה גדול, יהיה בסדר..."
כשיצאו כולם מהאסיפה, העמיס לבן את כל הבגדים על עגלה ונסע לשוק, שם מכר את כל הכבודה, ובכסף שקיבל רכש את צרכי הסעודה.
"ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו" (שם כ"ג). יעקב אבינו צועד לכיוון החופה ולפתע כבה האור, חושך מוחלט השתרר באולם.
"מה קרה?" שאל יעקב, "מדוע כיבו את האורות?" ולבן הסביר: "הצניעות דורשת שבחתונות לא יהיה אור בעת עריכת החופה, כך אנו נוהגים".
בדרך לחופה, שרו כולם: "איל'אה, איל'אה" ["היא לאה"]. הם שרו כך כל הלילה, כדי שיהיה להם תרוץ לטענת יעקב, "הרי אמרנו לך..."
אחרי החתונה הלך יעקב אבינו לביתו עם כלתו: "ויהי בבוקר והנה היא לאה".
בבוקר בא יעקב אל חמיו וטען (שם כ"ה): "מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רימיתני", שבע שנים עבדתי עבור רחל, ובסוף אתה מרמה אותי ונותן לי את לאה?
ענה לו לבן: אנשי המקום אשמים! הם חוקקו חוק שאין להשיא את הצעירה לפני הבכירה (שם כ"ו): "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". עשיתי זאת תחת אילוץ של אנשי המקום.
בנוסף, אמרתי לך (שם י"ט): "טוב תתי אותה לך, מתתי אותה לאיש אחר", ואמנם, שמרתי על הבטחתי. וכי ראית שנתתי אותה לאיש אחר?
שאל יעקב את לאה: "מדוע לא גילית לי שאינך רחל? מדוע כששאלתי אותך: מי את, אמרת שאת רחל?"
ענתה לו לאה: "ממך למדתי. כאשר קיבלת את הברכות במקום עשיו אחיך, אמרת לאביך (בראשית כ"ז, י"ט): 'אנוכי עשיו בכורך', נהגתי בדיוק כפי שנהגת".
רחל היתה היחידה שיעקב לא בא אליה בטענות. אמנם בידה היו הסימנים שנתן לה יעקב, והיא מסרה אותם ללאה, אולם רחל אמנו רצתה למנוע בזיונות מלאה אחותה.
כשמסרה רחל את הסימנים ללאה, היא אמנם ידעה שהיא פוגעת ביעקב, אבל היא גם ידעה שיעקב עצמו מחוייב בדיוק כמוה לא לפגוע בלאה, לאחר שאביה הביא אותה לחופה.
לנוכח כל מה שהתרחש, לבן מעלה הצעת פשרה (שם כ"ז): "מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות". ללבן ברור שהמחיר הוא שבע שנות עבודה, זאת למרות שיעקב כבר עבד עבור רחל שבע שנים.
מה היה עושה כל אחד מאיתנו אם היו מרמים אותו כפי שרימו את יעקב? נתאר לעצמנו שאדם עובד שבע שנים, ובסופן נותן לו המעביד שיק, והשיק חוזר. אומר לו המעביד: "אתה יודע מה? תעבוד עוד שבע שנים, ואני אתן לך את אותו שיק פעם נוספת..." הרי ודאי שהיה מנסה לרמות את מעסיקו ככל שרק יוכל!
אבל יעקב אבינו לא נוהג כך: "ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות" (שם כ"ח-כ"ט). כשם שבפעם הראשונה עבד בכל המסירות, וכפי שתאר זאת יעקב אבינו בעצמו (בראשית ל"א, מ'): "הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני", כך נהג גם במשך כל השנים הבאות.
|
|
|
|