אדם הראשון פקח עיניים בעולם חדש, עמד על רגליו בגן העדן, ושם שמע על... אקולוגיה.

אמנם הוא לא סבל מבעיית צפיפות האוכלוסין. את משאבי הטבע טרם ניצל, והעולם היה עדיין נחמד, בראשיתי. שמיו תכולים, אוירו צלול כיין, בלי "ערשן", ערפל תעשייתי ושאר צרות. מימיו מורכבים מאטומי מימן וחמצן בלבד, ללא תוספות מיותרות של כלורידים ורעלים. הנהרות זרמו, לשמחת העין, ברוגע באפיקיהם, נקיים, זכים, ללא שפכי תעשייה. הצמחייה לבלבה באין מפריע, והיקום כולו היה שרוי בשלווה. הררי אשפה טרם נראו, לא בחופי אגמים נטושי נופשים ולא ביערות שרופי פיקניקים.

למרות שכל התופעות הללו טרם התרחשו, הקביל את פניו – חוק הגנת הסביבה, כמתואר בפסוק, הסתום והגלוי כאחד: "ויקח ה' אלוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט').

האדם שמע שתי מילים אחרונות אלו, ודווקא המגביל שבהן הרחיב את השקפת עולמו על תבל ומלואה. הוא צירפן לברכת האלוקים אשר לה זכה: "מלאו את הארץ וכבשוה" (שם א', כ"ח), כלומר, הרחיבו את נוכחותכם בעולם, כיבשו אותו. הסינטזה שנוצרה הבהירה לו את רצון האלוקים במיטבו.

עתה, כאשר למד שעליו להכיר טובה עבור ההנאות שניתנו לו, והוא יעשה זאת באמצעות עבודה ושמירה, הבין ששלטונו על הטבע הוגבל, ואסור שיידבקו בו סממני רודנות חסרת מעצורים.

הוא ספג לקרבו את המשמעות הנכונה של ברכת "וכבשוה", שאין בה כל צידוק לדריכה גאה על יצורים. היא לא מתירה אכזריות כלפי היקום. אין בה זכות להשמיד את מה שהעיניים רואות, רק משום שכך מכתיבה ההנאה הרגעית החולפת.

ברכת "וכבשוה" לא הפכה את האדם לאדון בלעדי על העולם, הדום למדרס רגליו. אזהרת ה"לשמרה" כפתה עליו את מסגרת חוקי הטבע, שבה עליו להתחשב ואותה אין לפרוץ. עליו לשמור על האיזון בין מרכיביהם השונים של חוקים אלו למען יפעלו כיאות, לרווחת הכול. עליו לחיות בחרדת קודש ומתוך משמעת פנימית, אם רצונו לחיות תמיד – בגן עדן עלי אדמות.

זאת תורת האקולוגיה הבראשיתית, הגלומה בעומק פסוק זה. כאן טמון הסיכוי לקיום העולם ולהתפתחותו, ללא סכנה להתפרקותו העצמית. כאן זוכה האדם לאיזון, לאפשרות להכיר את מקומו הנכון בקרב יצורי תבל. כי רק מתוך הכרה זו מסוגל האדם לגבור על שרירות לב עצמו, לשמור על חוקי הבריאה, לכבדם מתוך הכרת טובה אף כלפי הדומם המשפיע טוב, ולהכיר ולהודות למחוקק, לבורא שיצר את הכל.

זהו האיזון האקולוגי המלא, הוא ה"שלום" במונחו העברי, שלום מלשון שלימות.

חז"ל ביארו את המילים: "לעבדה ולשמרה", וראו בהן חזות המצוות כולן, מן המצווה הראשונה של עץ הדעת, דרך שבע מצוות האנושות (מצוות בני נח) ועד לתרי"ג המצוות של עם ישראל. כולן שאובות מאותו חוק איזון. כולן באות לקיים את ההרמוניה בכל חלקי הבריאה, מנפש האדם עצמו, אל המשפחה, אל החברה, אל העם והאנושות, אל החי, אל הצומח ואל הדומם בעולם.

האדם לדורותיו מרד והפר את המשמעת. הוא גירש את עצמו מגן עדן. תחושת האדונות ללא הגבלה של האדם, פגעה באיזון. הופרה ההרמוניה בלבבות, חישוקי מסגרות החברה חורקים ללא הרף, ולכן, זה המתקומם עתה נגד עוינות האדם, זה המשיב מלחמה שערה על הפגיעה המתמדת בו, הוכיח בצורה ברורה, שאין להפריד בין צו המוסר – המחייב לנהוג בכבוד בחוקי תבל – לבין צו החיים. הפרת האיזון בעולם, הנובעת בחלקה הגדול מזלזול ומגאוות האדם, יצרה את בעיית ה'אקולוגיה', זו הזועקת ומתריעה על סכנת החידלון המתקרב.