|
יסודות הבית היהודי
יסודות הבית היהודי
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
איבוד הצניעות נובע מהעדפת הנאות הגוף על פני הנאות הרוח. הקרבן מורה שעל האדם לעדן את הנאות החומר ולכוון אותן לכיוון המותר.
|
פרשת סוטה עוסקת בנס קבוע שהיה מתרחש במקדש, נס שנברא לצורך שמירת טהרתו של עם ישראל בשימור התא המשפחתי בצביונו המקודש, ללא סטיות אסורות.
הפרשה אינה עוסקת באסון שהתרחש בפתע פתאום. מדובר באשה שבהתנהגותה גרמה שיחשדו בה שהיא ניהלה קשר לא טהור עם אדם זר, אולם לא מענישים על פי שמועות ודיבורי רכילות. הבעל מציין בפניה את העובדה שהגיעו לאוזניו שמועות אלו ומתרה בה בפני עדים, שמכאן ולהבא לא תתייחד עם אותו אדם במקום סתר. פעולה זו נקראת "קינוי".
בדרך כלל אשמים גם האשה וגם בעלה בהתדרדרות היחסים שביניהם. לרוב, גם לבעל יש חלק בכך שאשתו אינה נוהגת בצניעות ובנאמנות. לו היתה האווירה בבית חמה וידידותית, לא היה קורה המקרה המעציב, כמו כן לו היה הבעל שם לב לראשית ירידתה הרוחנית של אשתו, יתכן שהיה מצליח למנוע את התדרדרותה המוסרית מבעוד מועד.
אם לאחר ההתראה עברה האשה על אזהרת בעלה והתייחדה בסתר עם אותו אדם, אך אין עדים שנטמאה שנאמר (במדבר ה', י"ג): "ועד אין בה", הרי היא סוטה, כלומר, אשה החשודה שמא נטמאה.
אשה שהתייחדה עם גבר זר לאחר שהתרה בה בעלה שלא תתייחד עמו, שוב אין היא ובעלה רשאים להמשיך בחייהם המשותפים, והם נדרשים לבוא אל בית המקדש במטרה לבדוק אם אכן חטאה האשה. התורה קבעה סדר מיוחד שבאמצעותו מתבררת הפרשה בדרך ניסית.
בתחילה עולה הבעל לבית הדין שבעירו ומספר לדיינים את אשר קרה. חברי בית הדין משוחחים עם האשה, ואם הודתה בפניהם, היא מתגרשת מבעלה.
אם לא הודתה ורוצה היא להיבדק על ידי "המים המרים", היא עולה לירושלים, מעמידים אותה בשער ניקנור שבבית המקדש שבירושלים, והכהן מתחיל בסדר הבדיקה.
הכהן משביע אותה ומקריא לה את פסוקי פרשת סוטה (במדבר ה', י"ט-כ"ב), והיא אומרת: "אמן, אמן". אחר כך הוא מביא קלף וכותב עליו את כל הדברים שהשביע אותה עליהם. הוא נותן לתוך כלי חרס חצי לוג מים מן הכיור שעמד בין המזבח לאולם, לוקח עפר מקרקע בית המקדש, נותנו לתוך המים ושם בתוכם דבר מר.
את הקלף שעליו כתב הכהן את מגילת סוטה, הוא מכניס למים שהסוטה אמורה לשתות. שם ה' שכתוב בפרשה נמחק במים. באופן כללי מחיקת שם ה' היא עברה חמורה מאד, כפי שנאמר (דברים י"ב, ד'): "לא תעשון כן לה' אלקיכם", אולם כאן התיר ה' למחוק את שמו כי: "גדול השלום שבין איש לאשתו, עד ששמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים!" מטרתו הסופית של המעמד היא לברר את הנתונים ולהתיר את האשה לבעלה.
הכהן מגלה את ראש האשה ופורע את שערה. הידרדרותה המוסרית של האשה מקורה באובדן מידת הצניעות. כיסוי שער הראש מעיד על שלמות מידת הצניעות, ולכן פורע הכהן את שערותיה, כדי ללמד את כל הנוכחים אורחות חיים, להחדיר לליבם מהו המקור לאובדנה של דרך זו.
איבוד הצניעות נובע מהעדפת הנאות הגוף על פני הנאות הרוח. מסיבה זו, מביאה הסוטה קרבן העשוי משעורים שהן מאכל בהמה. מטרת הקרבן לרמוז עד להיכן הגיעה ההתדרדרות. הדבר מורה שעל האדם לעדן את הנאות החומר ולכוון אותן לכיוון המותר.
לאחר מכן שותה האשה את המים. אם אכן נטמאה האשה, מיד מתחילים להיראות בה סימנים של מיתתה הקרובה, וממהרים להוציאה מבית המקדש (כדי שלא תטמא אותו). באותה שעה שהיא מתה, מת גם האדם שטימא אותה בכל מקום שהוא נמצא בו באותה מיתה עצמה. לעומת זאת, אם האשה טהורה, והיא נחשדה במה שאין בה, היא זוכה לשכר רב על כך שחשדוה, שנאמר: "ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה', כ"ח), אם היתה עקרה, היתה נפקדת, ואם היתה יולדת בצער, יולדת מעתה ברווח.
חכמינו מספרים על שתי אחיות שהיו דומות זו לזו. הן גרו כל אחת בעיר אחרת. אחת מהן, קינא לה בעלה, וכשהביאו אותה לירושלים, הם עברו דרך העיר שגרה בה אחותה. אמרה האשה: רוצה אני לראות את אחותי. וכשנפגשה עם אחותה אמרה לה: דעי אחותי, בעלי קינא לי ורוצה להביאני לירושלים ולהשקות אותי. איני יודעת מה לעשות, שאיני טהורה. אמרה לה אחותה: אל תתייראי, הישארי כאן, ואני אעלה לירושלים במקומך ואשתה את המים, ובודאי שהם לא יעשו לי כל רע. לבשה את בגדי אחותה והלכה לירושלים ושתתה את המים, וחזרה לעירה. יצאה אחותה, קיבלה את פניה בשמחה גדולה, חיבקה אותה, ונישקה אותה על הטובה שעשתה לה שהצילה אותה ממוות. בשעה שנשקו זו את זו, פעפע ריח המים בגופה של הסוטה, והיא מתה מיד.
בימי בית המקדש השני, כאשר חלה ירידה מוסרית בעם והתרבו המנאפים, ביטלו הסנהדרין בראשות רבן יוחנן בן זכאי את השקאת הסוטות. את טעם הדבר כתב הרמב"ן (במדבר ה', כ'): אין בכל דיני התורה ענין התלוי בנס אלא השקאת סוטה בלבד, שהוא דבר מופלא ונס קבוע, אולם אין עם ישראל ראוי לנס גדול כזה, שנעשה מתוך מטרה לעשותו עם קדוש אלא בזמן שרובו של העם עושה רצונו של ה'. בזמן שרבו הנואפים פסק הענין, כי שוב לא היו ישראל ראויים לנס זה.
|
|
|
|