ראש השנה הראשון

ביום השישי לבריאת העולם, א' תשרי (היום הראשון לבריאה חל בכ"ה אלול), ה' פנה למלאכים ואמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הוא התייעץ עימם אודות הבריאה החדשה.

חמש שעות נמשכה בריאת האדם: בשעה הראשונה אסף הקדוש ברוך הוא עפר מכל קצוות תבל. בשעה השניה הוריד גשם, הרטיב את האדמה ולש ממנה דמות גוף. בשעה השלישית צר לו צורה: ידיים, רגליים ועוד. ברביעית נפח בו נשמה. בחמישית הקימו על רגליו והאדם פקח את עיניו. האדם הביט בעולם המתוקן שסביבו והכריז בקול פליאה: "מה רבו מעשיך ה'!"

בשעה השישית, פנו המלאכים אל הקדוש ברוך הוא ושאלו: "מה אנוש כי תזכרנו?" - מהו ערכו של האדם? ענה להם ה': "אוכיח לכם, כי חכמתו עולה על חכמתכם".

מיד העביר ה' את כל בעלי החיים, לפני המלאכים וציווה: "התאימו שמות לכל היצורים הללו!" לא מצאו המלאכים שמות מתאימים למהות החיות. קרא ה' לאדם, וציוה עליו לקרוא להם שמות, ואכן, האדם הצליח להתאים לכל אחד מבעלי החיים שם, על פי שורשו ועניינו.

"ומה יהיה שמך?" - שאלו הבורא. "אדם!" - ענה - "כי מן האדמה נוצרתי".                

"ומה שם יקרא לי?" - הוסיף הבורא ושאל. "א-ד-נ-י!" - השיב אדם, ואף הטעים את סיבת השם: "כי אתה הוא אדון הכל, אדונם של כל ברואי העולם".

בשעה השביעית נתן ה' לאדם עזר כנגדו - את חוה אשתו, עוד לא חלפה שעה וכבר חננו בבן – קין. עמו נולדה תאומה.

בשעה התשיעית מינהו הקב"ה לתפקיד חשוב: הכניסו לגן עדן וציווהו: "שמור על הגן". כל אשר בגן עומד לרשותך, פרט לשני עצים יפי מראה ותאווה לעינים  - עץ החיים ועץ הדעת - אשר באמצע הגן: "מכל עץ הגן אכול תאכל... מעץ הדעת לא תאכל ממנו... כי ביום אכלך ממנו מות תמות!"

בשעה העשירית נטפל הנחש לחוה, פיתה אותה ונתן לה לטעום מן הפרי. מכיון שחטאה - החטיאה גם את בעלה אדם, ואף הוא טעם מעץ הדעת. בשעה זו עבר אדם הראשון על מצוות ה' ונתחייב מיתה.

בשעה הבאה ישב ה' למשפט כדי לדון בחטאו של יציר כפיו. מידת הדין תבעה להמיתו בו ביום. אך האדם שהכיר בחטאו, ביקש רחמים מלפני הבורא שיחון אותו. באותה שעה נתלבש הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים, וקיבל את תשובתו של האדם.

אך הגזירה כבר נגזרה, וימי חייו קוצרו לאלף שנות חיים, שהם אורך יומו של הקב"ה. לאחר מכן נתן אדם שבעים שנה מחייו לדוד המלך.

בשעה זו פנה ה' לאדם ואמר: "משעה זו תהיה סמל ודוגמה לבניך ולדורות הבאים עד עולם. כמו שביום זה היה יום דינך, כך יהיה לדורות העתידים. ביום זה, מדי שנה בשנה אשב ואדון בדין צדק את כל באי עולמי". ואמנם, בכל שנה ושנה שבים בניו ומתחננים: "זכרינו לחיים", וה' ברחמיו הרבים מרחם עליהם ודן אותם לחיים טובים.

תשובתו של קין

ראש השנה שנת מ' לבריאת העולם

בראש השנה זה החליטו שני האחים קין והבל, בני אדם הראשון, להקריב קרבן לה'. עם שחר הם עלו לפסגת הר והקריבו שם איש איש את קרבנו לפני ה'.

קין עובד האדמה, שחגג גם את יום הולדתו הארבעים, הביא מנחה לה' מפרי האדמה, מן התבואה הדלה שביבולו. הבל רועה הצאן, הביא לה' מבכורות צאננו, מן המפוטמים והמובחרים שבעדריו.

ראה הבורא את מנחתו של הבל ואת לבו הנכנע לפניו: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ה').

התמלא קין קנאה על אחיו וביקש להמיתו. הפילו ארצה וחבט בו בעוז, אך הבל שגיבור היה, הצליח להכניע את קין. כאשר היתה ידו של הבל על העליונה, פתח קין בתחנונים לפני אחיו על חייו, ואף הוסיף, שהוא מתחרט על מעשהו, ולעולם לא יפגע בו לרעה. הבל הרחמן חס על אחיו, אולם אז קם קין על רגליו, התנפל עליו שוב, והכהו בחוזקה עד שהבל שבק חיים.

עתה תפס קין את מצבו המביש: אחיו הבל נרצח, וברור לכל מי הוא הרוצח. מיד החליט לברוח מפני חמת אביו. אך קודם שאסף את רגליו לנוס שמע קול הקורא אליו: "אי הבל אחיך?!"

קין השיב בחוצפה ובעוז: "לא ידעתי! השומר אחי אנוכי?" וקול ה' עונה לו: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!" הוא שומע גם את גזר דינו: "ארור אתה מן האדמה, אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך!" מעתה גם אם תתאמץ לעבוד, לחרוש ולזרוע, לא תקצור אף את מה שזרעת. "נע ונד תהיה בארץ" - ללא מנוחת נפש, כדם אחיך ששפכת.

"גדול עווני מנשוא!"  - זעק קין, והתחיל לבכות ולהתחנן. הוא שב בתשובה והתחרט על פשעו הנורא. הקדוש ברוך הוא, המעוניין בתשובתם של החוטאים, מקבל גם תשובה על פשע חמור זה.

קין יצא לקיים את צו ה', לנוד בארץ ולכפר בגלותו על פשעו הנורא. כאשר פגש את אביו - אדם הראשון - כבר ידע אדם על החטא, ושאלו אודות משפט ה' ודינו. סיפר לו קין, כי ה' סלח לו ונשא את עוונו.

לשמע הדברים הזדעזע אדם הראשון: "הניתן לעשות תשובה על רצח? כה גדול הוא כוח התשובה? ואנוכי לא ידעתי..."

"וה' פקד את שרה"

ראש השנה שנת ב' אלפים מ"ח

בשנת אלפיים ארבעים ושמונה לבריאת העולם, ישב הקדוש ברוך הוא על כס המשפט. באו והתייצבו לפניו מלאכי רחמים שירחם על אברהם אבינו, הנוהג בדרך ישרה ומפיץ את אמונת ה' בעולם כולו. וכה הם אמרו: כאשר ירדו אברהם ושרה מפני הרעב לגרר. לקח אבימלך מלך גרר את שרה לביתו - ונענשו כל בני ביתו. את הנשים שבהם עצר ה' מללדת. באותה שעה התפלל עליהן אברהם אבינו, ובזכות תפילתו נתרפאו מצרתן, ושוב ילדו. והרי הדברים קל וחומר: אם שמע ה' את תפילת אברהם אודות נשי ביתו של אבימלך - מדוע אם כן יהיו אברהם ושרה עצמם חשוכי בנים?

ענה להם מלכו של עולם, וכה אמר: "צדקתם, אוהבי!"

גם אברהם וגם שרה צחקו לשמע הבשורה כי עקרה בת תשעים תלד בן. אולם עד מהרה נאלצה שרה להודות: "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי". בשנת ב' אלפים מ"ח נאמר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כ"א, א'). נולד יצחק אבינו וממנו צמח כל עם ישראל.

עקידת יצחק

ראש השנה, שנת ב' אלפים פ"ה

ביום זה בא השטן לקטרג על אברהם אבינו לפני ה'. וכה היו דבריו: "רבונו של עולם! אתה חוננת זקן זה במאה שנה בבן. לכבוד מאורע זה הוא ערך סעודה גדולה ונכבדה, ואף מלכים ושרים מחשובי העולם הזמין אליה. והנה, מכל הסעודה הגדולה, לא טרח אברהם להקריב לפניך אפילו קרבן קטן אחד". ענה ה' לשטן המקטרג: "את כל הסעודה הגדולה והחשובה לא עשה אברהם אבינו אלא עבור בנו. והנה, אף את בנו עצמו - יהיה מוכן להקריב לפני לעולה!"

באותה שעה התגרה ישמעאל ביצחק: "אני גדול וחשוב ממך! כשאתה היית תינוק בן שמונה ימים, ערך לך אבא ברית מילה. ואילו אני", התפאר ישמעאל, "כשביקש אבא למול אותי, נער גדול הייתי, בן שלוש עשרה שנה, והסכמתי לעשות את רצון ה'".

צחק יצחק ואמר: "בכאב קל אתה מתגרה בי?! הרי אפילו יצווה הקדוש ברוך הוא עלי להשחט לכבודו, אעשה זאת בשמחה!"

"אחר הדברים האלה" - נראה ה' לאברהם: "ויאמר לו אברהם!" ויאמר: "הנני". "ויאמר, קח נא את בנך!" שאל אברהם: "שני בנים לי, ישמעאל ויצחק, ואיזה מהם אקח?" "את יחידך!" אמר ה'. ענה אברהם: "שניהם יחידים: ישמעאל יחיד לאמו, ויצחק - לאמו שלו". נתן לו הקדוש ברוך הוא סימן נוסף: "אשר אהבת!" "את שניהם אני אוהב", אמר אברהם. אז גילה לו ה' בפירוש: "את יצחק. ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים..."

"וישכם אברהם בבוקר" - מיד עם הנץ החמה. בזריזות נפלאה, ובלב גואה מהתלהבות לדבר המצווה חבש את חמורו. העמיס עליו עצי עולה, שלהבת אש, וגם סכין חדה הצניע מתחת לבגדיו.

הבוקר האיר. בדרך פסעו אברהם ויצחק ועמם ישמעאל ואליעזר. אולם השטן, התחזה לאדם זקן, המשרך את רגליו בכבדות, התקרב אליהם, ושאל בתמימות: "להיכן אתה הולך?" "להתפלל" - היתה התשובה. הזקן המשיך לחקור: "ולשם מה האש והעצים? האם זהו השכר על כך שכל ימי חייך עבדת את ה' אלקיך בתמימות, ואף קירבת את הגויים לאמונה זו?" "אין אני מהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא", ענה לו אברהם חד משמעית.

נוכח השטן שהאב נחוש בדעתו - פנה אל הבן יצחק: "כמה דמעות שפכה אמך עד שנולדת! כמה תעניות התענתה! וכעת, כשכבר גדלת, יצא אביך הזקן מדעתו, והוא הולך לשחטך!" השיב יצחק: "אבא לא יעשה דבר בלי שה' יצוה עליו לעשות. ואני לא אעבור על דברי אבי!"

פנה יצחק אל אביו ושאל: "הנה האש והעצים - ואיה השה לעולה?" "בך בחר ה' לעולה", ענה אברהם לבנו. "נפשי לה'!", אמר יצחק, וגאה ליבו מאושר.

עוד כברת דרך הם עברו - והנה נהר גדול ורחב חוסם את דרכם. המים גואים, מבלי יכולת לעבור בהם. היה זה שוב השטן, שביקש לעכבם. קפץ אברהם לנהר, ויצחק אחריו... כיון שבאו מים עד נפש, תלה אברהם את עיניו לשמים ואמר: "רבונו של עולם, אתה בחרת בי, נגלית אלי וכה אמרת: 'העלה נא את יצחק בנך יחידך לעולה!' ועתה, אם, חלילה, נטבע בנהר - כיצד נפרסם את שמך בעולם?" מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן, וכהרף עין יבש הנהר ונעלם...

ביום השלישי להליכתם, נשא אברהם את עיניו וראה ענן על אחד ההרים. הוא הבין כי זה ההר. גם יצחק ראה את הענן. אליעזר וישמעאל לא ראו אותו. אברהם פנה אליהם: "אני והנער נלכה, ובינתיים המתינו כאן עד אשר נשוב". צעדו האב והבן במעלה ההר והגיעו לפיסגתו. מצאו מזבח עתיק מאד. היה זה המזבח עליו הקריבו קין והבל את מנחתם, וכן הקריב עליו נח בצאתו מן התיבה, לאחר המבול.

בהתלהבות ובשמחה התכוננו האב ובנו לקדש את ה'. ברטט קודש נטל אברהם את בנו, את יחידו, את אהובו, אשר נולד לו לעת זקנותו, כדי להקריבו על המזבח.

"אבא! חוששני שמא יזדעזע גופי מפחד הסכין, לכן כפתני נא אבי, כפתני יפה יפה!" "ויעקוד את יצחק בנו, וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

החלו מלאכי מעלה זועקים ומתחננים: "בורא עולם, מה יהיה על השבועה שנשבעת: 'כי ביצחק יקרא לך זרע'?" עם ישראל צריך לצאת מיצחק.

אז נשמע קול אדיר מן השמים: "אברהם! אברהם! ויאמר: הנני!" והקול מן השמים מצווה: "אל תשלח ידך אל הנער! כי עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני!" "לא אחל את בריתי ומוצא שפתי לא אשנה! הברית, שכרתי עמך ואמרתי: 'כי ביצחק יקרא לך זרע", תתקיים, ומוצא שפתי לא אשנה, שהרי רק להעלות את יצחק לעולה אמרתי לך, ולא לשחטו. עתה, כאשר כבר קיימת את ציוויי והעלת אותו על המזבח - הורד אותו והתירהו מן העקידה!"

באותה עת פנה אברהם אל ה', ובבקשה בפיו: "רבונו של עולם! כאשר אמרת לי "העלהו לעולה" כבשתי את יצרי לעשות רצונך. אבקשך, שכך תנהג גם אתה, שתכבוש כעסך ותסלח לבני ישראל על עוונותיהם!" קיבל ה' את בקשתו וכה אמר: "אכן עתידים בניו של יצחק לחטוא לפני, ואני עתיד לדונם בכל ראש השנה על חטאיהם מחדש. כאשר ירצו לזכות בדין, יתקעו לפני בשופר, ובשמעי את קול השופר, אזכור להם את עקידת יצחק ואסלח להם!"

הורה הקדוש ברוך לאברהם להביט לאחריו. והנה, הוא רואה איל נאחז בסבך בקרניו, הבטיח לו ה': "כאשר בניך יתקעו לפני בקרן של איל, אכפר להם על חטאיהם". ניגש אברהם אל האיל, התיר אותו מסבך הענפים ושחטו תחת בנו.

וכאשר הציעו על המזבח במקום בנו יחידו, אמר: "יהי רצון שיקבל ה' עולה זו, ששחטתי עתה, כאילו שחטתי לפניו את בני יצחק על גבי המזבח". ואמנם, עלה הקרבן לרצון לפני ה', כאילו הוקרב יצחק על גבי המזבח.

מקרני האיל עשה ה' שופרות. מן הקרן השמאלית עשה, את השופר שבו תקע בהר סיני בעת שנתן תורה לישראל. הקרן השניה שמורה ליום שבו יבוא גואלם של ישראל - מלך המשיח, כמו שהובטחנו: "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול..."

"וה' פקד את רחל"

ראש השנה שנת ב' אלפים קצ"ט

נהרות של דמע שפכה רחל בתפילותיה, כאשר התחננה לזכות בפרי בטן. בראש השנה, שנת ב' אלפים קצ"ט, שקל ה' במאזניו את מעשיה הטובים מול סבלה הרב – וה' פקד את רחל.

מה היו מעשיה שהיטו את כף גורלה? היה זה כשיעקב ברח מעשיו אחיו ובא לבית לבן, אמר לו לבן: "הכי אחי אתה, ועבדתני חינם? הגידה לי מה משכורתך!" "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה!" יעקב, שהכיר את לבן הרמאי, דיבר אליו במלים ברורות ומפורשות: "ברחל" - ולא בלאה. "בתך" - ולא רחל אחרת מן השוק, ממשפחה אחרת. "הקטנה" - ולא הגדולה, שלא תחליף את שמותיהן, מעתה תקרא לגדולה רחל, ולשניה לאה.

למרות התנאים המפורשים, תכנן לבן לתת לו את לאה לאשה. עם התקרב מועד החתונה, נוכחה רחל שאביה מתכונן להכניס את אחותה לחופה במקומה. מה עשתה? היא גילתה את הדבר ליעקב, והם החליטו ביניהם על סימנים, שלפיהם ידע יעקב, שאכן רחל היא הכלה.

כאשר הגיעה שעת החופה, נכמרו רחמיה של רחל על אחותה ומסרה לה את הסימנים, כך שיעקב יחשוב, כי הכלה היא אמנם רחל, ולאה לא תכלם. ראה ה' את מעשיה הטובים של רחל, שנעלים הם מכח אנוש - "ויזכור אלוקים את רחל". בכל הדורות, כאשר רחל מתייצבת בשמים ומתפללת על בניה - היא נענית בזכות אותם מעשים.

על עם ישראל עברו ימים קשים. בעוונותינו חרב בית המקדש הראשון, ונבוכדנאצר, מלך בבל, לקח אותם בשבי. התייצבו כל אבותינו הקדושים לפני מלך מלכי המלכים והפילו לפניו תחינה על בניהם הנאנקים, אך העם חטא בעבודת אלילים והאבות לא נענו בתפילתם לה'. בכתה רחל והתחננה לפני הקדוש ברוך הוא, וכך היא אמרה: "רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיעקב עבד בשבילי שבע שנים, וכשנשלמו אותן שנים והגיע זמן נישואי, יעץ אבי להחליפני באחותי. הודעתי על כך ליעקב, וקבענו בינינו סימנים, שאבי לא יצליח להחליפני. בשעת החופה, נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים - מפני מה קנאת, כביכול, בעבודה זרה, שאין בה ממש, ושלחת את בני לגלות לההרג בחרב, ומסרתם ביד אויבים לעשות בהם כרצונם?"

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו... כה אמר ה': מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם..."

יוסף הצדיק

ראש השנה ב' אלפים רכ"ט

כבר שתים עשרה שנה תמימות יושב יוסף הצדיק בבית הסוהר, במעמקי האדמה, ואינו רואה כל מוצא להצלתו. אך ה' לא שכחו, הוא אמור להריצו מבור הכלא לכס המלכות, כאשר גילה לו בחלומו, עוד בהיותו נער צעיר לימים. בשנת ב' אלפים רכ"ט ב-א' בתשרי עלה זכרון מעשהו הטוב לפני ה'.

שנים רבות קודם לכן, כאשר חזר יעקב אבינו מבית לבן ארצה, יצא עשו לקראתו למלחמה. חילק יעקב את נשיו ואת ילדיהן לשני מחנות, כאשר כל אם ניגשת עם ילדיה מול עשו, להשתחוות לו.\

יוסף הצדיק רצה להגן על אמו, ולכן, התייצב לפניה זקוף גב להסתירה. הביט ה' במעשהו הטוב והבטיח: "בזכות זה שהרמת את קומתך, כדי להגן את כבוד אמך - ארים אף אני את קומתך, ואעלה אותך לגדולה".

ליל ראש השנה ופרעה חולם חלום מוזר. פוקח את עיניו, מנסה להרדם שנית ולשכוח - אך לשווא, חולם הוא חלום נוסף, אף הוא בלתי מובן. מבוהל ונבוך שולח פרעה את משרתיו לאסוף את כל החכמים, החרטומים והמכשפים שבמצרים. ניסו הללו לפתור את החלום: "שבע בנות אתה מוליד, ושבע בנות אתה קובר... ואילו שבע השיבולים המלאות מסמלות שבע מדינות, שהמלך יכבוש, אבל... השיבולים השדופות מגלות, כי שבע מדינות ימרדו בך..." פתרונם לא התיישב על לבו של פרעה.

נזכר שר המשקים ביוסף העברי שבבית הסוהר, פנה אל המלך וכה הוא אמר: "את חטאי אני מזכיר היום", חטאתי למלך והושלכתי לכלא... "ושם איתנו נער עברי, עבד". הוא יודע לפתור חלומות. "נער" - שוטה אשר אינו ראוי לגדולה, "עברי" - אפילו את לשוננו, שפת מצרים, אין הוא מכיר, "עבד" - והרי כתוב בחוקי מצרים שאין לעבד רשות למלוך, ואף לא ללבוש בגדי שרים.

בהלה השתררה בבור הכלא, שרי המלך פרצו את דלת הברזל הכבדה, ומיהרו להוביל את יוסף לפני פרעה.

מיוחד במינו ובהדרו היה כסא מלך מצרים, שבעים מדרגות הובילו עד למקום אשר עליו ישב המלך. וכך היה מנהג המלכות: כאשר היה בא הנקרא לשוחח עם המלך, לא הורשה לעלות במדרגות לפי רצונו. כמספר השפות בהן שלט האיש, היה מספר המדרגות, בהן הורשה לעלות. רק אדם שידע שבעים לשונות (שפות) הותר לו לעלות עד לראשו של הכסא המלכותי. יוסף שלט בשבעים לשון.

"ויאמר פרעה אל יוסף: חלום חלמתי, ופותר אין אותו: ואני שמעתי עליך לאמר: תשמע חלום לפתור אותו!" שמע יוסף את דברי המלך וענהו: "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה" - אני עצמי איני יכול לפתור את החלום, אם ה' לא ישים דברים בפי. רק ברצון ה' ובעצתו אוכל לפתור את חלומך".

סיפר פרעה ליוסף את דבר החלומות. כאשר טעה בפרטי החלום, תיקנו יוסף, כאילו חזה את החלומות בעצמו. יחד עם הפתרונות המוצלחים, הוא יעץ למלך כיצד להמלט מן הצרה, המתרגשת לבוא על מצרים.

ציוה המלך הנרגש על עבדיו להלבישו בבגדי מלכות מפוארים ולענוד לו תכשיטים יקרי ערך, להושיבו בכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים, וכשהם מובילים אותו בכל ארץ מצרים, ולצעוק בקום רם: "יחי המלך ויחי משנהו".

אך יוסף הצדיק והעניו, לא שת לבו להמולת הכבוד שרחשו לו. את כל הכבוד והיקר, אשר הופגנו באותו יום, הוא הפנה לבורא עולם. בשעה שהמוני העם השתחוו לו, נשא את עיניו לשמים, ושיבח את בורא העולם, מסבב הסיבות: "מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך".

כל זה היה באותו ראש השנה, ב' אלפים רכ"ט.

שמואל הנביא

ראש השנה ב' אלפים תת"ל

לאלקנה היו שתי נשים: שם האחת - חנה, ושם השניה - פנינה. חסיד וירא ה' היה אלקנה, ובכל שנה נוהג היה לעלות עם בני ביתו למשכן ה' בשילה ולזבוח שם קרבנות לאלוקי ישראל. לאחר הזבח היה נוהג לערוך למשפחתו סעודה חגיגית ונאה, וכך עשה גם בשנה ההיא. סביב שולחן ארוך הסבה פנינה, ומסביב לה - ילדים וילדות, ועל יד שולחן אחר קטן ויתום ישבה חנה ללא ילדים. חילק אלקנה מנות לפנינה ולכל ילדיה, ולחנה נתן מנה יפה וגדושה כפליים, כדי לפייסה, לשמחה ולהרגיע את רוחה הכאובה.

אך חנה אינה יכולה לאכול... דמעות חונקות את גרונה. תשע עשרה שנה היא עקרה, כמה משתוקקת היא לחבוק בן משלה.

התפללה חנה בלחש, רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע: "ה' צבאות! אתה המלך הגדול, בראת בעולמך בריות. כה רבים הם המשרתים לפניך בצבא ה' - ורק אני לא זכיתי להיות אמא לאחד מהם! למה אגרע מכולם? עז רצוני לגדל בן, שיהיה אף הוא נמנה על צבאך הקדוש, שיעבוד אותך במשכן ה'!"

בראש השנה בקעה תפילתה של חנה שערי השמים, וה' פקדה בבן. היה זה שמואל, נביא ה'.

עזרא הסופר

ראש השנה ג' אלפים תי"ג

כשעלה עזרא הסופר מבבל, הוא מצא את מצב העם בכי רע:

חומות ירושלים עמדו חרבות ושבורות, העיר כולה נראתה כאוד מוצל מאש, ואיש לא מנסה לשקם ולבנות. בדיוק כך היה גם גורלם של ראשוני השבים מהגלות המרה, שבורים ורצוצים הן בגשמיות והן ברוחניות. מתוך הצרות והאסונות, שעברו על העם, באין מנהיג, נשתכחה גם תורה מעם ה'. לא שמרו שבת, חגים. מעטים גם התבוללו בין הגויים...

בתקופה קשה זו הופיע עזרא הסופר בשערי ירושלים, וחידש את הקשר בין העם לאלוקיו. הוא לימד את ההמונים את דרכי היהדות והחזיר עטרה ליושנה.

רבים מאד היו פעליו, אך גולת הכותרת היתה ההתעוררות הגדולה לתשובה שערך לעם. היה זה בבוקרו של ראש השנה. לקול קריאתו של עזרא הסופר, התאסף העם על טפיו, נעריו וזקניו. על בימת עץ, ישב עזרא ומצידיו - שנים עשר איש מחשובי הציבור: ששה - לימינו, וששה לשמאלו. עזרא הסופר פתח את ספר תורת האלקים, בירך את ברכת התורה, בשם המפורש, כאשר העם הנרגש עונה אחריו: "אמן". מיד נפלו הכול על פניהם והשתחוו לה'.

במשך שש שעות עמדו ההמונים על רגליהם והאזינו בדריכות לדברי התורה. עזרא הסופר קורא, והלויים מפרשים ומסבירים את משמעות הדברים, באוזני העם. כנחל סוחף עברה ההתעוררות בציבור. אנשים, נשים וטף - הכל היו שותפים לבכייה הגדולה, לוידוי, לחרטה ולחזרה האמיתית בתשובה.

כאשר ראה עזרא, שהלבבות פונים אל ה', הוא פנה אל ההמונים והכריז: "לכו, אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח', י'). יום קדוש הוא ראש השנה, והשמחה והחדווה בה' תתן לכם כח לחזור בתשובה שלימה.

ואמנם, באותו יום מתוך הכרה עמוקה קיבלו על עצמם יושבי הארץ עתיד חדש של תורה, יראת שמים וקיום מצוות בוראם. למחרת, ביום השני של ראש השנה, כאשר נאספו זקני העם, כבר היתה עמם רוח אחרת, רוח של עוז ובטחון בה', שיקבלם בתשובה שלמה.

שבועיים נותרו עד לליל התקדש חג הסוכות, ועזרא לימדם את הלכות החג ומצוות הסוכה וארבעת המינים. מימות יהושע בן נון לא ראתה ארץ ישראל חג סוכות שנחוג בתפארת כבאותה שנה. היתה זו שמחה של מצווה, שמחה אמיתית של "ושמחת בחגך".

חג הסוכות חלף, ושוב התייצבו הכל בלבוש שק ואפר על ראשם להתוודות על חטאיהם, מתוך בכי ואנחה על עוונותיהם. בעשרים וארבעה לחודש תשרי, בצהרי היום, התייצבו הלויים על מעלות בית המקדש, בבכי ובצעקה על מצבו החמור של העם ועל היצר הרע הקשה, המפתה לעבודת אלילים. הם קראו אל ה': "אבוי! זה היצר, אשר גרם לחורבן בית המקדש ולשריפת היכל ה'! בגללו נהרגו צדיקים, ובאשמתו גלו יהודים מארצם ומאדמתם – הוא עוד מרקד בינינו?!"

באותה שעה נפלה לפתע פתקה מן השמים. היא הורמה מיד מתוך רעד והתרגשות - והנה כתוב בה: "אמת". חותמו של הקדוש ברוך הוא - אמת, ובודאי הסכימו עמם בשמים.

התלהבות ההמונים היתה גדולה. עזרא הסופר והחכמים הכריזו שלושה ימי צום ותפילה, ושוב התכנס העם לבקש רחמי שמים שיבוטל היצר מן העולם. משתמו שלושת הימים, נראתה פתאום להבת אש בדמות של גור אריה יוצאת מבית קודש הקודשים. באותו רגע הכריז הנביא: "זאת הרשעה!" - זהו היצר הרע!

כך חלף ובטל יצר העבודה זרה מן העולם. כך ניצלו הדור ההוא והדורות שאחריו מהיצר של עבודה זרה, ושוב הוא לא תקף כמקודם את המאמינים בה' ובתורתו.