הדגים המותרים לאכילה הם רק אלו שיש להם סנפיר וקשקשת, וכך נאמר בתורה (ויקרא י"א, ט'): "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים אותם תאכלו". חכמי התלמוד קובעים מדיוק הפסוקים ש"כל דג שיש לו קשקשת, בידוע יש לו סנפיר". מאידך, מצויים דגים רבים שיש להם סנפירים אך אין להם קשקשים והם טמאים.

הדגים נתייחדו מיתר סוגי הבשר בכך שאין חובה לשחוט אותם, כמו שנאמר (במדבר י"א): "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם? אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?" משה שואל האם יספיקו כל דגי הים שייאספו ולא שיישחטו, כלומר, עצם הוצאתם מן המים מהווה את מיתתם.

דגים אינם נחשבים כבשר ולכן, מותר לאוכלם גם עם חלב ומוצריו. כמו כן, אין חובה להוציא מהדגים את הדם לפני האכילה, כפי שמוציאים את הדם מהבשר על ידי מליחה או צליה.

כל "פירות הים" כגון חסילונים ("שרימפס"), סרטנים, שבלולים, חלזונות וצדפות, הינם בעלי חיים טמאים השייכים לקטגורית "שרץ המים". התורה מציינת במפורש, כי כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים, כולל שרץ המים: "שקץ הם לכם... מבשרם לא תאכלו" (ויקרא י"א).

הקביעה שאין דג שיש לו קשקשים ויש לו סנפירים מהווה גם קביעה חשובה בתחום האמונה. מאז נתינת התורה נתגלו ימים, נהרות ואגמים רבים, שלא היו ידועים בזמן מעמד הר סיני. גם מעמקי המים נחקרו לעומקם ונתגלו בהם מיני דגים עד אין מספר, אך הכלל העתיק נותר שריר וקיים. לא נתגלה כלל דג שיש לו קשקשים, אך אין לו סנפירים.

עובדה היא, שלא עמדו לרשותו של משה רבנו כל אמצעי מחקר, רגלו לא דרכה על יבשות שאיש בזמנו אף לא ידע על קיומן, וגם לא היתה לו כל אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את סנפירי כל הדגים.

הגמרא (חולין ס"ו, ב') שואלת: וכי משה הכיר את כל סוגי בעלי החיים שבעולם? אלא מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. כלומר, מכאן מוכח שה' נותן התורה מכיר ושולט על כל החי שבעולם, והוא מעיד לנו בתורתו על ידיעתו זו. ידיעת משה רבינו נובעת אך ורק מתורת ה', ולא מפאת היותו חוקר יבשות.

התורה כתבה לפני קרוב ל-3500 שנה את אשר ידוע לנו היום אחרי אלפי שנות התנסות והתבוננות, כאשר מרחבי תבל הפכו הדום לרגלינו ומעמקי הים גלויים לפנינו.

במשך מאות שנים ניסו למצוא דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, אך לא מצאו. הדבר מגדיל את ההד הנשמע מדברי הגמרא שהקב"ה הוא שליט בעולמו ותורתנו נצחית, חיה וקיימת לעד.