האיסור "לא תרצח" מופיע בעשרת הדיברות, אך הוא נאסר מאות שנים לפני קבלת התורה במעמד הר סיני. קדושת החיים הינה ערך עליון, ערך ששייך לאנושות כולה, ולא רק לעם ישראל. מיד בצאת בני נח מן התיבה הקב"ה ציווה אותם (בראשית ט', ו'): "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך", וכדי להדגיש מה חמור חטא זה, מוסיף הכתוב את הסיבה: "כי בצלם אלקים עשה את האדם" - האדם הוא נציגו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם, ותפקידו ליישב את העולם, לחדש וליצור, והנוטל את נפשו וגודע את מסכת חייו, פוגע בתוכנית האלוקית.

יחס בני האדם זה אל זה אינו יחס של גוף אל גוף, אלא יחס של נפש אל נפש. חובה עלינו לראות בכל אדם את הנפש ואת הנשמה שבו. כל אדם מצווה על שמירת נפשו של כל אדם. ואם אדם גרם לכך, שנפש זולתו תסתלק לעולמה בטרם עת, דורש ה' את נפשו מידו.

נטילת נפשו של אדם היא מעשה קיצוני מאד, ולכן דורשת התורה התייחסות זהירה ורגישה גם כלפי עבריינים שלכאורה מגיע להם גזר דין מוות. המשנה במסכת מכות אומרת: "סנהדרין ההורגת אחת בשבע שנים – נקראת חובלנית", זוהי סנהדרין הממהרת להוציא גזר דין מוות. לדעת רבי אלעזר בן עזריה היא נקראת כך אפילו אם היא הורגת אחת לשבעים שנה. על כך מוסיפים רבי טרפון ורבי עקיבא, שחיו לאחר חורבן הבית בזמן שכבר לא דנו בדיני נפשות, באומרם: "אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם" - עד כדי כך היו חכמינו זהירים בנטילת נפש אדם.

כאשר התיר ה' לבני נח לאכול מן החי, הוא הוסיף והזהיר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש"... "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ג'-ו'). ה' מסר את הצומח ואת החי בידי האדם, אולם באשר לאדם עצמו, אסור לנתק את הקשר שיצר ה' בין הגוף לרוח אלוקים שנפח בו.

לאחר שרצח קין את הבל אחיו, שואל אותו הקדוש ברוך הוא: "מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (שם י'). הרצח אינו נטילת נפשו של הנרצח בלבד אלא גדיעת חייהם של כל אלה התלויים בו - "קול דמי אחיך צועקים אלי" - דמיהם של הילדים שלא נולדו כלולים באותו הפשע. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין פרק ד', משנה ה').

זאת ועוד, האמונה באלוקים מעידה על הניצוץ האלוקי המצוי בנשמת כל אדם החצובה מתחת לכסא הכבוד. וכל מי שהורג אדם ושופך את דמו - ממעט מדמות האלוקים השוכנת בתוככי נשמת האדם.

לאחר גלות בבל וחורבן בית המקדש הראשון, השאיר נבוכדנצר מלך בבל את גדליהו בן אחיקם להנהיג את שארית הפליטה בארץ. מלך בני עמון, שעינו היתה צרה ביישוב היהודי שנותר, פיתה את ישמעאל בן נתניה לרצוח את גדליה, ובראש השנה הגיע ישמעאל והרג את גדליה. מני אז ועד היום הזה אנו זוכרים את הרצח הנפשע על ידי תענית "צום גדליה" החלה בתאריך ג' בתשרי, מיד לאחר ראש השנה. אף שבאותו שבוע חל יום צום הכיפורים, לא היססו חכמים לקבוע את יום רציחתו של גדליה בן אחיקם ליום של תענית, כדי לקבע בתודעתנו את חומרת המעשה הבלתי נתפס של רצח יהודי בידי אחיו.

מול מעשה נואל זה של נטילת נפש, מצוה התורה להציל נפשות ולדאוג לרווחתן. וכך נאמר בתלמוד: "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? שנאמר (ויקרא י"ט, ט"ז): 'לא תעמוד על דם רעך'".

בהיסטוריה של עם ישראל לא נשמע כמעט שיהודי יקום וירצח את אחיו. הרצח הוא עבריינות פושעת שפשתה כנגע בדורות האחרונים. לפני כן היתה התופעה הזאת נדירה מאוד בעם ישראל, ואילו כיום, למגינת הלב, ערכם של החיים הוא כה זול, עד שכל ויכוח של מה בכך עלול להסתיים ברצח.

הצלת הנפשות של חולה מסוכן כרוכה לעתים בגיוס תרומות לטיפול רפואי או ברכישת תרופות שמחירן גבוה מאוד. אדם שנמנע מליטול חלק בפעולות אלה כשיש באפשרותו לפעול ולהציל, עובר על מצוות "לא תעמוד על דם רעך". התורה מחייבת את האדם לא לעמוד מנגד, לא לשבת בחיבוק ידיים ולפטור עצמו בטענות מטענות שונות. כשמדובר בהצלת נפשות, יש לעשות כל מאמץ, אם בגוף ואם בממון, ולא לעמוד על הדם.