|
מלכות בצל המוקד
מלכות בצל המוקד
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
בדרך אל המוקד, בעוד תמר מודעת לעובדה שחלומה עומד להאכל בלהבות, ואף בניה מיהודה ימותו יחד עמה, היא הוכיחה את גדלות נפשה.
|
לאחר שמכרו האחים את יוסף לאורחת ישמעאלים שהיתה בדרכה למצרים, הם לקחו את כותנתו וטבלוה בדם שעיר עיזים (בראשית ל"ז, ל"א).
"וישלחו את כתונת הפסים, ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו. הכר נא הכתונת בנך היא, אם לא! ויכירה ויאמר: כתונת בני! חיה רעה אכלתהו! טרוף טורף יוסף! ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים" (שם ל"ב-ל"ד).
כמנהיג האחים נחשב יהודה כאחראי למשלוח כתונת הפסים הטבולה בדם ליעקב. המטרה היתה לטשטש עקבות, להרחיק כל חשד מהאחים, שמא היתה ידם בהעלמו של יוסף לנוכח השנאה שהיתה ביניהם.
מיד לאחר פרשת המכירה מובא תאור קורותיו של יהודה מיום זה והלאה. האמנם קיים קשר בין שתי הפרשיות, מלבד הסמיכות בתורה?
התורה מתארת את ירידתו של יהודה לעדולם: "וירד יהודה מאת אחיו" (שם ל"ח, א'). רש"י חושף את משמעות הירידה: "מלמד, שהורידוהו מגדולתו. כשראו האחים בצרת אביהם, אמרו ליהודה: 'אתה אמרת למוכרו. אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך'". ללמדנו, שיהודה היה המנהיג הטבעי ונודעה לו השפעה על שאר אחיו.
יהודה בן יעקב נשא לאשה את ביתו של איש סוחר ונכבד ושמו שוע, והיא ילדה לו שלושה בנים: ער, אונן ושלה (בראשית ל"ח, ב'-ה').
ובהמשך: "ויקח יהודה אישה לער בכורו ושמה תמר" (שם ו'). ער לא האריך ימים ומת בחטאו, שלא רצה להביא בנים לעולם (שם ז'). בהתאם לחוקי הייבום, נשא אותה האח השני אונן. אף הוא מת בלא עתו בחטא זה. תמר נותרה אלמנה משני בני יהודה.
עתה חלה חובת ייבום על האח השלישי. יהודה חשש שמא ימות גם הוא כשני אחיו. על כן הרחיק את תמר מביתו:
"ויאמר יהודה לתמר כלתו: שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" (שם י"א).
אך שאיפה עזה קיננה בלבה של תמר להתקשר למשפחת יהודה, ויהי מה. בכל מאודה חפצה להקים דור מביתו של יהודה בן יעקב, נכד אברהם ויצחק.
שעת הכושר הגיעה. היה זה לאחר מות אשת יהודה. כששמעה שחמיה עולה תמנתה לגזוז את צאנו, עשתה מעשה נועז:
"ותסר בגדי אלמנותה... ותכס בצעיף... ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה... ויראה יהודה ויחשבה לזונה... ויט אליה... ויאמר: הבה נא אבוא אליך, כי לא ידע כי כלתו היא. ותאמר: מה תתן לי כי תבוא אלי... ויאמר: מה הערבון אשר אתן לך? ותאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ויתן לה ויבוא אליה ותהר לו" (שם י"ז-י"ח).
בהתאם לחוקי הייבום, כל עוד קיימת זיקה בין אשת האח המת למשפחתו, היא אסורה להינשא לאחרים.
"ויהי כמשלוש חודשים ויוגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים. ויאמר יהודה: הוציאוה ותשרף" (שם כ"ד).
יהודה לא העלה בדעתו באותו רגע, שהוא הוא האב לעובר שתמר כלתו נושאת ברחמה.
כמה פשוט היה לתמר בשעה קשה זו לנפנף לעין כל בחותמת, בפתילים ובמטה ולזעוק בקול קבל עם ועדה: יהודה, הנה הערבון שנתת לי על אם הדרך, אתה האיש אשר לו אני הרה.
אך תמר לא עשתה זאת. בעוד היא מודעת לעובדה שחלומה עומד להאכל בלהבות המדורה, וגם בניה ימותו עמה, היא לימדה אותנו פרק בהלכות כבוד האדם:
תמר לא פנתה ליהודה בפרהסיה כדי לא להלבין את פניו ברבים. היא תלתה את גורלה ברצונו הטוב של יהודה כששלחה לו בחשאי: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה" (שם כ"ה). לו רצה, יכול היה להתעלם מדבריה, ולאיש לא היה נודע לעולם שממנו היא הרה.
מכאן אמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (רש"י על פי המדרש).
יהודה שמע עתה מפי תמר את המילים: "הכר נא". באותו הרגע עלו בתודעתו המילים הללו ממש שבהן השתמש הוא עצמו כדי לטשטש את עקבות מכירת יוסף, באומרו לאביו (בראשית ל"ז, ל"ב): "הכר נא, הכתונת בנך היא". הוא בטח שמילים אלו ירחיקו ממנו ומאחיו כל חשד להעלמו של יוסף. והנה, אותן המילים "הכר נא" מציבות בפניו אתגר המחייבו להודות לעין כל במעשה שכה חפץ היה להסתירו.
המילים שבאו לכסות ולהסתיר מעשה עוול, את מכירת יוסף, חשפו עתה את המעשה שהשתוקק להסתירו... חוק "מידה כנגד מידה" פעל אפוא עד תום.
יהודה שומע את דבריה האציליים של כלתו. היעמוד גם הוא בניסיון? האם יודה ברבים בטעותו? הלוא אם יודה ויורידה מאש המוקד, יהיה הוא נתון ללעג. הוא, המכובד ונשוא הפנים, נכשל עם אשה על אם הדרך? כלום יהיה מסוגל לעמוד בבושה, שתלווה אותו כל ימי חייו?
התורה מבשרת לנו כי הוא עמד בנסיון: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני" (שם כ"ו).
תמר ויהודה זכו שקמה מהם מלכות בית דוד, שהרי מלכים הם במהותם, הם משלו על הטריטוריה הקשה ביותר לשליטה - על עצמם!
|
|
|
|