כיצד מתמודדים עם דאגות?

הרי לכם הצעה אפשרית אחת:

נרשום בדף עשר דאגות המטרידות את מנוחתנו. לאו דוקא דאגות גדולות ומהותיות... אלא גם דאגות יומיומיות וקטנות. בשלב זה איננו נדרשים לבחון את הדאגות או להעריך את משקלן, אלא רק לכתוב עשר מהן לפחות: דאגות בריאותיות, דאגות חינוכיות, דאגות כלכליות ועוד. גם אם נראה לנו שסיימנו את הרשימה אחרי ארבע או חמש דאגות, ננסה להמשיך ולהגיע לעשר. נופתע לגלות, כי ישנן דאגות שאיננו  חושבים עליהן בחיי היום יום כלל, אולם למעשה – הן מציקות לנו וגוזלות מאתנו אנרגיה רגשית מיותרת.

כעת, לאחר שערכנו את הרשימה הזו, עלינו לבחון כל אחת מהדאגות הללו, ולבדוק כיצד חיינו היו נראים בלעדיה: לדוגמה, אם היינו פחות דואגים להתפתחותו התקינה של הילד – היינו יכולים, לדוגמה, לשחק איתו בנינוחות רבה יותר. אם לא היתה לנו הדאגה שמא הוא לא יצליח בלימודים – היינו יכולים להיות ביקורתיים פחות כלפיו, היינו יכולים לפרגן לו יותר, והקשר שלנו היה טוב ואיכותי יותר. מומלץ לפרט ולהרחיב את היריעה כדי לקבל תמונה מדוייקת ככל שניתן על החיים, כפי שהיו נראים ללא אותה דאגה מסויימת.

ועכשיו, לאחר שסיימנו לערוך את הרשימה הזו – נעבור עליה בנחת, ונערוך השוואה בין המצב הנוכחי, המצוי, לבין המצב שהיה קיים, אילו היינו משחררים את הדאגה. בין ההווה, לבין האופן שבו יכול היה העתיד להראות. בין תמונת החיים הרצופה בדאגות, לבין האופן שבו הם היו נראים מבלי משא הדאגות המכביד.

נשאל נא את עצמנו: מה תורמות לנו הדאגות?

כלום...

כיצד הן מקדמות אותנו?

הן לא מקדמות...

הנה, אנו נוכחים לדעת, כי בלעדיהן – החיים היו נראים טובים יותר. היינו מצליחים יותר, חופשיים יותר, פוריים יותר, מתקדמים יותר, וכן הלאה... אז באמת, בשביל מה לשמר את הדאגות הללו?

אין הכוונה לומר, כי עלינו להיות משוחררים לחלוטין מדאגות. אין ספק, שמינון מסויים של דאגות – מבטא אכפתיות ואחריות. אדם אחראי ואכפתי דואג לסביבתו ומנסה לצפות מראש סיכונים, שעלולים לפגוע בו או באנשים הקרובים אליו. דאגה שכזו – הינה דאגה בריאה, להבדיל מאדישות – המהווה בעיה כשלעצמה. כאשר אנו מנסים להשתחרר מהדאגות – אנו מנסים להשתחרר מדאגנות היתר, אשר אין בה תועלת, ואילו הנזקים שבה חולשים על תחומים רבים בחיינו!

אפשרות נוספת הינה, לערוך 'יומן דאגות'. כלומר: להחזיק בהישג יד פנקס, ולרשום בו כל דאגה מיד כאשר היא צצה. לא להמתין להצטברותן של הדאגות, אלא לרשום כל אחת מהן מיד כאשר היא מופיעה. בסופו של יום, יכול אדם לסקור את דאגותיו, ולבצע לגביהן את אותו תהליך בקרה שתואר לעיל: לבדוק האם הן משרתות אותו, או אולי להיפך: האם הן מגבילות ומעכבות את התקדמותו, ולנסות לבחון כיצד יראו חייו בלעדיהן.

יום בלי דאגות!

בכדי שהאדם יוכל להמחיש לעצמו את הפער בין חייו במצבם הנוכחי, רצוף הדאגות, לבין החיים שעשויים להיות לו אילו יצליח לצמצם את הדאגות במידה ניכרת – מומלץ לערוך מדי פעם: 'יום בלי דאגות'. יום שלם שבו לא מדברים על נושאים שכרוכים בדאגות כלל, ומשתדלים אפילו לא לחשוב על נושאים כאלו.

הנטיה הטבעית שלנו, הינה לבחור ביום השבת כ'יום בלי דאגות'... הרי יום השבת, מטבעו, במילא אינו מאפשר לנו לעסוק במרבית התחומים סביבם מתפתחות הדאגות שלנו... אולם לאמיתו של דבר, מדובר בטעות. את ה'יום בלי דאגות' – מומלץ לבצע דוקא באמצע השבוע, כדי שניתן יהיה לערוך את ההשוואה בין יום זה לבין ימי חול אחרים גדושי דאגות, ולהווכח בפער המשמעותי ובהשפען הרבה של הדאגות על שגרת החיים...

אם נראה לאדם כי יום שלם של התנתקות מהדאגות הינו למעלה מכוחותיו – ניתן להסתפק בשלב הראשון אפילו בחצי יום. מספיק חצי יום, שבו ישתחרר האדם מדאגותיו ויהנה מחיים איכותיים, פוריים, יצירתיים ומקדמים – בכדי שהוא יבין עד כמה הדאגות אינן משרתות אותו, אלא גורמות את ההיפך הגמור...

לסיכומו של דבר: אמנם דאגות במינון סביר והגיוני – מהוות חלק ממערך האחריות והאכפתיות של האדם כלפי עצמו וכלפי סביבתו. אולם דאגנות יתר – כבר מהווה בעיה, העלולה 'לתקוע' את האדם, לגזול ממנו משאבים רגשיים ופיזיים, לעכב את התקדמותו ולפגוע ביחסים הבין-אישיים שלו, בקרב משפחתו ומחוצה לה. תשומת לב מספקת והתבוננות השוואתית בהשלכותיה של הדאגנות – עשויות להיות הצעד הראשון בדרך לשינוי בונה.