ה"אמנה החברתית" גורסת שכדי שהאדם יוכל לחיות בחברה בלי להפגע, עליו לוותר ולהגביל חלק מהחירויות שלו לעשות ולפעול כרצונו.

אפיקור היווני ותלמידיו טענו כי מידות רעות מפריעות להנאה מלאה מן העולם, ומכיוון שראו בתענוג בלתי מופרע את תכלית החיים, הם דרשו מן האדם מידות טובות. כיוון פעולתם וחינוכם היה להנאת האדם עצמו.

סוקרטס אמר שטמון באדם כוח פנימי המונעו מעוול. בכך גילה את מה שהעולם קורא לו "מצפון".

בכל השיטות הללו יש נקודת אמת, אך הן פועלות רק בבחינת "סור מרע". אף אחת מהן אינה שלמה, ובוודאי שאינה מקנה סיבה ל"עשה טוב".

אחת משש המצוות התמידיות הינה לאהוב את ד'. מי שזכה לקיים את המצוות מתוך הכרה פנימית חיה ואיכותית, ודאי שאל את עצמו את השאלה ששואל המדרש: איני יודע כיצד לאהוב? שאלה זו מקפלת בתוכה עומס רגשות. לכאורה, הדרך אל עולם היהדות דורשת הרבה ויתורים, מעמידה את האדם בפני קשיים ומרחיקה אותו מהרבה אהבות ישנות. את כל אלו הוא עושה אהבה חדשה, עילאית יותר, אהבה אל ד'.

כיצד מתחילים לאהוב משהו רוחני? בעל "הסולם" מסביר הסבר נפלא: בגשמיות, כשרוצים להדביק שני עצמים, כל מה שצריך לעשות הוא לקרבם זה לזה עד שייצמדו. ומה ברוחניות? כיצד ניתן להדביק שתי ישויות? יש צורך להשוות את תכונותיהן. ניתן לראות זאת בקשר שבין בעל ואשה. כאשר קיים רצון להתאחד ולאהוב, מתרחש אט אט תהליך של השוואת תכונות, שמביא בהמשכו לחיזוק הקשר והאהבה ביניהם. לדוגמה, כאשר הבעל נוטה בטבעו לקמצנות והאשה נוטה לפזרנות, במשך השנים יתרחש תהליך שבו הבעל לומד לפתוח את ידו, והאשה לומדת לחשוב פעמיים על כל הוצאה. תהליך זה הוא לא רק תוצאה של הרצון לקשר, אלא גם סיבה לחיזוק האהבה ביניהם.

בין אדם לבוראו מתרחש תהליך דומה: יהודי שרוצה להתקרב לד', משתדל להדמות אליו, ללכת בדרכיו ולהדבק במידותיו. התהליך הוא חד כיווני כי ד' הוא שלם ומידותיו שלמות. ההיכרות עם הבורא והלימוד עליו נעשים באמצעות הנהגתו את העולם. זוהי הנהגה של חסד, אמת, צדקה, משפט ורחמים. גם עלינו מוטל לנסות להשתלם במידות אלו. זהו מקור החיוב של כל אדם שרצונו למלא את ייעודו כיהודי בעולם. זוהי גם הסיבה שבכוחה אנו מציבים בחינוך ילדינו את החינוך למידות טובות כמטרת-על.

וכאן עולה השאלה: כאשר אנו מציבים את עבודת המידות כמטרת-על, האם איננו מקריבים על מזבחה את האושר ואת ההצלחה של ילדינו? אולי אין לנו זכות להחליט בעבורם החלטה משמעותית זו?

התשובה היא: מהו בעצם אושר? המשפיעים החזקים ביותר בחברה הם אנשי הפרסום והתקשורת. הם מבינים שלאדם יש משיכה לחיפוש אחר האושר. את עצמתו של הצורך באושר הם הופכים לכלי שרת בעבור עצמם, במטרה להרוויח כסף. בינתיים הם מטשטשים את האמת ומרחיקים את האושר מאיתנו. אנשי הפרסום מעוניינים למכור, ולכן הם יטפטפו למוחנו את התובנה שאם נשתה קולה יהיה לנו טעם בחיים, ואם נקנה מזדה נהיה יפים. למעשה, אף פרסומאי לא מתיימר לדאוג באמת לאושר שלנו.

אנו, כמו עדר, שועטים קדימה ומסוחררים מהמרוץ אחר המותגים והנופש בחו"ל, ומדמים שהאושר 'הנמצא אחרי הסיבוב' יהיה בהישג ידינו. כשאנו מגיעים לסיבוב מתנשמים ומתנשפים, מחכה לנו על הקיר מודעת פרסומת חדשה, ואנו כבר עייפים ורצוצים.

אם כן, מהו סוד האושר? ככל שהאדם דומה יותר לבורא, כך הוא מגיע לשיא מיצוי האישיות שלו. הדבר היסודי ביותר בתכונת הבורא- שהוא כולו השפעה, הוא נותן ומעניק. לעומת זאת, כשאנו רצים בחיפוש אחר קניות ותענוגים, אנו נעשים יותר ויותר מקבלים, ואנו מתרחקים מדמיון לבורא וממילוי תכלית חיינו. ממילא אנו מתרחקים גם מהאושר המיוחל. ככל שאדם משפיע יותר ונותן יותר לסביבתו, כך הוא חש סיפוק גדול יותר בקרבו, וממילא גם אושר.

בכל אחד מאיתנו שוכן רגש עמוק של רצון לחלוק את הטוב שיש לו עם אחרים. נתבונן עד כמה אנשים נהנים לספר לזולת סיפור מעניין או חדשות מרגשות. לאדם יש הרגשה טובה והוא מתענג מנתינה יותר מאשר מקבלה.

המילה אושר היא משורש המילה אישור. האדם המרגיש שלם וטוב עם עצמו, ומקבל מעצמו ומהסביבה אישור על התנהגותו החיובית, הופך להיות מאושר אמיתי. לכן, אם נשים לנגד עינינו את החינוך למידות טובות, נעניק לילדינו כלים להיות משפיעים חיוביים בחברה, נותנים, רגישים, רחמנים, נדיבים, בעלי אוזן קשבת, ישרים ונאמנים. כך הם יזכו לאושר אמיתי שאינו תלוי בתענוג רגעי, שאינו אלא אשליית אושר.

באופן זה נרוויח את האלמנט השלישי שרצינו להשיג בחינוך ילדינו-ההצלחה בחיים. ילד כזה יזכה בעתיד להערכת החברה, יחיה בשלום בכל מקום ובכל מצב, יהיה אהוב על חבריו לעבודה ועל מעבידיו, יסתדר עם אשתו ועם השכנים וההצלחה תאיר לו פנים. ילד זה המכיר בכוחותיו וביכולותיו, ידע להפיק מהם בעתיד את המיטב, וממילא יהיו לו יותר כלים להשיג ולהצליח בחייו.

אם נשכיל להדריך את ילדינו במשך שנות ילדותם לנתינה, הם ידעו בעצמם להגיע להחלטות נכונות, שאולי בראייה שטחית ייראו כהפסד של אושר, אך לטווח רחוק יובילו אותם להיות בני אדם טובים, מצליחים ואף מאושרים יותר.