"כבוד הרב, אתה חייב לשמוע סיפור, סיפור אמיתי", אמר נהג המונית לרב שישב במכוניתו. "אמיתי אמיתי, בעיניים שלי ראיתי... כבוד הרב... כמו היום אני זוכר אותו... ככה... כמו שאני רואה אותך".  

"זה קרה במלחמה, היינו במדבר. עם תום הקרבות פרשנו אוהלים לשנת הלילה. לפתע הגיח נחש גדול... גדול וארסי. ארסי ככה... שאיך שהוא נושך אותך כבוד הרב... אתה עולה לשמיים ובלי וידוי... במיידית, טוב, לא אתה חס ושלום, רק בשביל הדוגמא, כבודו. לפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינסון, התחיל הנחש לטפס על חיים החובש. צעקנו לו: חיים... אל תזוז... תנשום רגוע... הוא ירד עוד מעט... אל תפחד, אנחנו מחזיקים לך אצבעות. ככה אמרנו לו כל מיני מילים של הרגעה".

"חיים לא זז, והנחש המשיך לטפס. הוא הגיע לצוואר עשה סיבוב ותקע את הפרצוף המכוער שלו מול הפנים של חיים. הלכנו למות, כבוד הרב. חיים לחש בשקט: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכשסיים... הנחש ירד והתרחק מאיתנו".

"חיים חזר בתשובה!" סיים הנהג את סיפורו.

"מה אתה אומר כבוד הרב? לא נס? אשכרה נס... נכון? וואלה... יש אלוקים, כבוד הרב... ואם מישהו יגיד לך שלא, שיבוא אלי ואני אלמד אותו".

"ומה אתך?" פנה הרב אל הנהג, "גם אתה חזרת בתשובה?"

"מה פתאום, כבוד הרב", ענה הנהג, "זה היה הנס של חיים, לא שלי. עלי הנחש לא טיפס, הוא טיפס על חיים... אני קוראים לי שמעון כבוד הרב... לא חיים".

אירועים רבים חולפים על פנינו, לאורך מסע חיינו, ומותירים את רישומם בתודעתנו. חלקם חזקים יותר וחלקם פחות. אחד הגורמים המשככים את עצמתם הוא תדירותם. תאונות דרכים אינן טראגיות פחות מאירועי טרור, מעשי רצח פליליים הינם חמורים בדיוק כמו אסונות טיס, אלא שחולשתם בתדירותם. במדינה שבה לא מתרחשות תאונות דרכים, תזכה התאונה לסיקור נרחב ודרמאטי, ותרעיד בעצמה רבה את נימי נפשנו החלודים. דרמאטיות זו תשפיע על חקיקתו של האירוע בתודעתנו.

גורם נוסף למדד העצמה ולהשפעתם של אירועי החיים על רגשותינו, הוא הקרבה. ככל שנשוא האירוע  "קרוב" יותר למעגל האישי, כך תתעצם תגובתנו הרגשית לאירוע. מדד הקרבה הוא האחראי למנהג הישראלי-יהודי, לחפש בכל אירוע את "הקשר היהודי". האם היו יהודים או ישראלים על המטוס שהתרסק או במעבורת שטבעה?

טראגיים ככל שיהיו, תדירות האירועים וקרבתם האישית אלינו, הם שיקבעו את עצמת התפעלותנו הרגשית.

בפרשה אנו נתקלים בשתי דמויות זהות, בלעם ויתרו. שניהם מנהיגים רוחניים, שניהם נמנו עם ה"מטבחון" המצרי, ושניהם ראו את ניסי יציאת מצרים. השוני הגדול שביניהם התגלה עת נדרשו להתייחס באופן מעשי לאירועים, שלהם היו הם עדים. מסקנותיהם המנוגדות מלמדות כי נקודת המבט האישית היא שמעצבת את הגישות האנושיות.

קריעת ים סוף הכתה גלים לא רק בים, אלא גם ביבשה. השמועה על נס קריעת ים סוף הגיעה לעמי האיזור ותגובתם היתה: (שמות ט"ו, ט"ו) "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען... תפול עליהם אימתה ופחד...". 

 תגובתם נבעה הן בשל סמיכות התרחשותו למקום מגוריהם והן בשל הידיעה כי העם המפחיד נודד לעברם. הם לא שאלו: מדוע הקב"ה עושה ניסים לעם זה? במקום זאת הם עלו לרגל אל בלעם הקוסם כדי שיפטור אותם מן העם העז העולה ממצרים. לעומתם, מסקנתו של יתרו, חותן משה, הכהן הגדול של אלילי מדין, היתה שונה. הוא הפנים את משמעות האירוע והחליט לפעול.

"וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלוקים... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" (שמות י"ח, א'-י"א).

וכי רק יתרו שמע, והלא כל אומות העולם שמעו? וכפי שנאמר: "שמעו עמים ירגזון".

אלא שיתרו אינו עובר לסדר היום, הוא מסיק מסקנות, הוא מבין כי אם הקב"ה קורע את הים לישראל, אות היא כי ה' בחר בישראל, ולכן, הוא מתגייר. הוא זונח את מעמדו הרם ואת אמונותיו, שעליהן גדל והתחנך, הוא מצטרף לעם ישראל.

אירוע דרמאטי נוסף אירע לאחר קריעת ים סוף, הלא הוא מעמד הר סיני. כקודמו, לא היה אירוע זה דבר שבשגרה. מעולם לא התרחש מאורע כזה. חד פעמי היה המעמד ותורת ישראל אף מבטיחה, כי לעולם לא יהיה כמוהו. בזמן מתן תורה ירד שקט על העולם כולו: צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו. אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול: אנכי ה' אלוקיך".

השקט הפתאומי גרם בהלה. הפחד מפני מבול נוסף ריחף בחללו של עולם, ואומות העולם פנו אל בלעם נביאם לבדוק את סיבת השקט הפתאומי.

אמר להם בלעם סיבת השקט, הינה בשל נתינת התורה לישראל. (תהילים כ"ט, י"א)  "ה' עוז לעמו יתן".

שאלו אומות העולם "האם זה קשור אלינו?"

"מסתבר שלא", ענה בלעם, "הרי אתם לא יהודים". 

"אם כך", ענו הם, "ה' יברך את עמו בשלום". באנחת רווחה יצאו מלפניו. אפשר לחזור לחיי השגרה, זה לא קשור אלינו. הנס נעשה ליהודים.

האם הסיקו מכך בני כנען כי העם העברי נבחר ל"עם סגולה"? האם חלף במוחם הרהור או רצון לחבור לעם זה? ממש לא. מעמד הר סיני היינו אירוע נדיר ומעורר התפעלות, אך אינו קשור אלינו.

שני אנשים ושתי מסקנות שונות. יתרו התגייר ובלעם חזר לקסמיו.

שתום עין היה בלעם, לא רק בגופו אלא אף ברוחו. שתום עין היה כיוון שלא "ראה" את ש"שמע" יתרו. בעוד "שמע" יתרו ונתגייר, ראה בלעם ו"נתעוור".

האדם נדרש להתבונן באירועי החיים הקרובים והרחוקים, התדירים ושאינם תדירים ולהסיק מהם מסקנות.

איך אמר נהג המונית? הנחש לא עלה עלי כבוד הרב... הוא עלה על חיים... אני שמעון, כבוד הרב... לא חיים!!!

האם צריך להיות "חיים" כדי להבין? האם אין די בלהיות "שמעון"?