ערכים - יהדות וסמינרים
סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
היה שותף אודותינו צור קשר סדרות שאלות ביהדות לוח אירועים תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
ראשי מאמרים חגים ומועדים פסח סיפור יציאת מצרים - מהירידה אל יוסף בשנות הרעב, ועד לקריעת ים סוף ושירת הים
מאמרים בנושא
שישה עשר מי יודע? - סיפור לפסח
אהרן לוי
יציאת מצרים – לקחי אמונה לדורות
ערכים
עשרת המכות – הסמינר הארוך בהיסטוריה
נח גוטמן
אביב של חירות
יעקב אסטרייכר
לחם השוויון
ערכים
מאמרים נוספים
סיפור יציאת מצרים - מהירידה אל יוסף בשנות הרעב, ועד לקריעת ים סוף ושירת הים
ערכים ערכים
במאמר זה נסקור את כל ההשתלשלות הארוכה של הירידה למצרים, שנות השיעבוד, ושלבי הגאולה, שלב אחר שלב, כפי שהדברים מתוארים הן בפסוקי התורה והן במדרשי חז"ל

שלב ראשון - יעקב ובניו יורדים למצרים

התורה מספרת על מכירת יוסף, חלומות פרעה, מינוי יוסף למושל בארץ מצרים, על שנות השבע ושנות הרעב במצרים ובארץ כנען, על ירידת בני יעקב למצרים בכדי לקנות אוכל ועל התגלות יוסף הצדיק לאחיו.

לאחר שיוסף התגלה לפני אחיו ואמר להם: "אני יוסף", הוא פנה אליהם וביקש מהם לעלות לארץ כנען, כדי להביא את יעקב אביהם למצרים.

יעקב אבינו חשש לרדת למצרים, מפני הגלות שנאמרה לאברהם אבינו: "גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם" (בראשית ט"ו, י"ג). אולם הקב"ה אמר ליעקב: "אל תפחד, רד למצרים ושם אעשה אותך לגוי גדול". כששמע זאת יעקב, אמר לקב"ה: "חושש אני שבני יישארו בארץ מצרים ויהיו שם לעבדים". ענה לו הקב"ה: "אל תחשוש, אני אהיה שם עימם, אגן עליהם ולא אניח למצרים להשמידם". הקב"ה אף הבטיחו שלאחר פטירתו, יקבר במערת המכפלה שבארץ ישראל.

הבטחות אלו נסכו ביעקב אבינו עידוד רב ובעקבות כך הוא התכונן לרדת לארץ מצרים. אך לפני כן שלח את יהודה בנו למצרים, כדי להכין מקום מתאים ללימוד תורה.

יעקב ירד למצרים עם משפחתו שמנתה שבעים נפש, וקבע את מקום מגוריו בארץ גושן.

כל ימי חייו של יעקב אבינו, לא חשו בני ישראל בצער השעבוד.

שבע עשרה שנה לאחר ירידתו למצרים, קרא יעקב לבניו, בירכם וציווה עליהם להמשיך בדרכי אבותיהם אברהם ויצחק, ומיד לאחר מכן יצאה נשמתו בטהרה. על פי צוואתו קברוהו בניו במערת המכפלה בארץ ישראל, ולאחר קבורתו שבו למצרים.

 
השיעבוד מתחיל - בני ישראל עבדים לפרעה
לאחר פטירתם של יוסף ואחיו, התכחשו המצרים לכל הטובה והעושר שבאו עליהם בזכות היהודים. הם החלו לשנוא אותם מפני מעמדם הכלכלי והצלחתם.

המצרים פנו לפרעה, מלך מצרים, וביקשו ממנו לאסור על היהודים לבנות בתים, לטעת עצים וכרמים ולקצור את יבול שדותיהם. כמו כן הציעו לפרעה לגבות מהיהודים מיסים כבדים ולהעבידם בבניית ארמונות פאר למלכי מצרים.

גם יועציו של פרעה הפצירו בו להצר את צעדיהם של עם ישראל ולגזור עליהם גזירות קשות. פרעה נאלץ לשמוע בקולם כדי להבטיח את שלטונו.

 
שלב חדש ומסוכן  - מלך חדש על מצרים
בתורה מסופר על מלך חדש שמלך בארץ מצרים, והתעלם מכך שמצרים ניצלה בשבע שנות הרעב על ידי עצותיו ושלטונו של יוסף.

פרעה מכונה בתורה בשם "מלך חדש", למרות שכבר מלך במצרים, מפני שהמצרים אמרו לו: "הבה נתגרה בעם ישראל". אמר להם פרעה: "טיפשים אתם. הרי עד עתה אכלנו מהתבואה שהכין לנו יוסף, בלעדיו היינו מתים זה מכבר". כששמעו המצרים את תשובתו כעסו עליו והורידוהו מכיסאו למשך שלושה חדשים, עד שפרעה נאלץ להיכנע ולעשות כרצונם. רק אז השיבוהו למלוך על מצרים.

 

עליית מדרגה - משיעבוד לנסיונות השמדה

פרעה טיכס עצות כיצד למעט את בני ישראל: "הנה עם ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו" (שמות א', י').

פרעה וחכמיו ידעו שדרכו של הקב"ה להעניש מידה כנגד מידה. לכן, כשרצו להרוג את ישראל, הם ישבו לטכס עצה כיצד למעט את ישראל באופן שלא יענשו על כך. הם החליטו להרוג את ישראל בטביעה, כיון שהקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם.

נוסף לכך, פרעה גזר להעביד את בני ישראל ללא הפסקה כדי שלא ילכו לישון בבתיהם, ועל ידי כך יתמעטו מפריה ורביה. אמר הקב"ה: אתם מתחכמים להם שלא יתרבו, נראה איזו החלטה מתקיימת שלי או שלכם. על כך נאמר בתורה: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א', י"ב).

 

פרשיית המיילדות

לאחר זמן מה באו יועצי פרעה ואמרו לו שהכבדת העבודה אינה ממעטת את ישראל. שמע זאת פרעה וגזר על המיילדות: "אם בן הוא והמיתן אותו" (שמות א', ט"ז). מאחר שהתבייש בכך שאכזריותו תתפרסם.

המיילדות, שהיו יראות את ה', לא נשמעו לצו פרעה, אלא "ותחיין את הילדים". למרות שפרעה ידע שהמיילדות מחיות את הילדים, הוא לא הענישן ורק שאל אותן: "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים?" גם לאחר שענו לו: "כי חיות הנה", כלומר, שהיהודיות יולדות כחיות השדה ואינן זקוקות למיילדות.

 

חלום פרעה

בשנת מאה ושלושים שנה לירידת בני ישראל למצרים, חלם פרעה חלום. והנה, בעודו יושב על כסא מלכותו, רואה הוא זקן עומד מולו ובידיו מאזניים. לקח האיש הזקן את כל זקני מצרים, שריה וחכמיה והניחם בכף מאזניים אחת ואילו בכף מאזניים השנייה הניח טלה אחד. למרבית הפלא, הכריע הטלה הבודד את כל זקני מצרים.

התפלא פרעה מדוע הכריע הטלה את כל חכמיו ושריו? כשהתעורר מחלומו, קרא לכל שריו ויועציו וסיפר להם את חלומו. אמר יועצו בלעם: פתרון החלום הוא שעתידה לבוא על מצרים רעה גדולה. ילד עתיד להיוולד לישראל שסופו להחריב את ארץ מצרים. אם דברי נראים בעיני המלך, ייכתב בחוקי מצרים שכל ילד זכר הנולד ליהודים יטביעוהו ביאור.

 

גזירת עמרם ועצת מרים

לאחר גזירת פרעה, עמד עמרם, גדול הדור, וגירש את אשתו. ראו זאת בני ישראל וגירשו אף הם את נשותיהם. פנתה אליו בתו מרים ואמרה לו: "אבא, גזירתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אך אתה, בוודאי שגזירתך מתקיימת". עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו אף הם את נשותיהם.

 

הולדת משה

שישה חודשים לאחר שעמרם החזיר את יוכבד, נולד משה.

בשעה שנולד משה התמלא כל הבית אורה. באותו יום הודיעו החוזים בכוכבים לפרעה: "היום נולד מושיען של ישראל. איננו יודעים אם ממצרים הוא או מישראל, אולם רואים אנו שסופו ללקות במים". כששמע זאת פרעה, גזר שביום זה יושלכו אף ילדי המצרים ליאור. לאחר שעבר היום, אמרו החוזים בכוכבים: עדיין לא הושלך מושיעם של ישראל ליאור. ופרעה המשיך את גזירתו.

 

הצלת משה מהיאור

עמרם ויוכבד הצליחו להסתיר את משה בבית שלושה חודשים בלבד, מאחר שהמצרים חישבו תשעה חודשים משעת לקיחתה של יוכבד בחזרה. מאחר שמשה נולד בז' באדר, ניתן היה להשאירו בבית רק שלושה חודשים, אולם ב-ו' בסיון, יום מתן תורה, הוצרכו להניחו בתיבת גומא ביאור שכן המצרים כבר חיפשו אחריו.

בהשלכתו ליאור, סברו כולם שהתבטלה נבואת מרים. שכן כשהיתה מרים בת חמש נזרקה נבואה מפיה ואמרה: 'עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל'. אולם מרים לא התייאשה וציפתה לראות מה יהיה בסוף נבואתה.

באותו בוקר יצאה בתיה, בת פרעה, לרחוץ ביאור, וכשהבחינה בתיבת משה השטה ביאור, הושיטה את ידה כדי לתפסה. כשנוכחו שפחותיה שהיא עומדת להציל את התינוק שבתיבה, אמרו לה: "מנהגו של עולם, כשמלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם אינו מקיימה, לפחות בני ביתו מקיימים אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?".

אולם בתיה לא שמה ליבה לדבריהן ולקחה את התינוק בזרועותיה.

מאחר שמשה סירב לינוק מאשה מצרית, יצאה מרים ממחבואה ושאלה את בתיה האם היא מעוניינת שתשיג לה אשה מהעבריות שתניקהו. משהסכימה בתיה, הלכה מרים והביאה את יוכבד אמו להניקו.

 

משה בארמון פרעה

כשמשה היה בן שלוש שנים, ישב פרעה על כסא מלכותו, הגבירה מימינו ובתיה משמאלו ומשה בחיקה. לפתע, הושיט הילד את ידו, לקח את הכתר מעל ראש המלך והניחו על ראשו.

נבהלו המלך והשרים מאד והתפלאו ממעשיו. אמר בלעם למלך: "בוודאי אדוני זוכר את החלום שחלם ואת הפתרון שפתרתי, והנה ילד זה מילדי העברים. עלינו להרגו בטרם יגדל וייקח את המלוכה מידך, ויאבד את מצרים".

הציע אחד מיועצי המלך: "לפני שנהרגהו, הבה נבחן את חוכמתו. עלינו להביא אבן-חן יקרה וגחלת אש ולהניחם לפני הילד. אם ישלח ידו אל האבן היקרה, נדע כי מרוב חוכמתו עשה זאת ונהרגהו. אולם, אם יניח את ידו על הגחלת, נדע כי לא מפני חוכמתו נטל את כתר המלכות ונשאירו בחיים".

דבריו מצאו חן בעיני המלך והשרים, והם הניחו לפני משה אבן יקרה וגחלת. משה שלח את ידו לקחת את האבן היקרה, אולם מלאך בא ודחף את ידו אל הגחלת. כשנכוותה ידו, מיהר להכניסה אל פיו ושפתיו ולשונו נכוו, והוא נעשה כבד פה וכבד לשון. כך ניצלו חייו של משה.

 

הצלת משה מיד פרעה

משה גדל בארמון המלוכה ולא חסר דבר. למרות זאת היה יוצא לראות בסבלות אחיו בני ישראל אשר עבדו בטיט. היה משה בוכה ואומר: "מי ייתן מותי עליכם". לא רק בפיו היה משה מנחם אותם, אלא גם בגופו היה מסייע בעבודתם.

באחד הימים קרא אליו פרעה ואמר לו: "משה, הרי אתה כבני, גדלת וחכמת מאד. ברצוני למנות אותך לכל תפקיד שתבחר". בחר משה להיות השר האחראי על העבודות הנעשות בפקודת המלך כדי שיוכל לסייע לאחיו היהודים.

כשראה משה שפרעה מעביד את בני ישראל בפרך, אמר לו: "עבדיך אלו, אם אינך נותן להם יום אחד בשבוע למנוחה, הם עלולים למות". הסכים פרעה לכך, ומשה קבע את יום המנוחה בשבת.

באחת מיציאותיו אל אחיו הבחין משה באיש מצרי המכה איש עברי, הרגו על ידי שם המפורש וטמן את גופתו בחול.

למחרת הבחין משה בשני אנשים עברים רבים ביניהם. הרים האחד את ידו להכות את רעהו. עמד משה והוכיחו: "למה תכה רעך?" כעסו השניים והלשינו על משה לפני פרעה שאתמול הרג מצרי וטמן את גופתו בחול.

כששמע פרעה את דבריהם, מיד ציווה על עבדיו לאסור את משה.

 

משה רבינו בארץ כוש ובארץ מדין

משה נאלץ לברוח ממצרים. הוא הגיע ארץ כוש, ולאחר מכן עבר לגור בארץ מדין.

בארץ מדין התגורר כומר של עבודה זרה בשם יתרו. כשהתבגר יתרו, הוסיף חכמה ותבונה, ונוכח לדעת שאין כל ערך לעבודה זרה. פנה לבני עירו ואמר להם: "זקן אני, כבר תשש כוחי מלהנהיג אתכם, בחרו לכם כומר אחר במקומי". כשסיים את דבריו, הוציא את העבודה זרה מביתו ונתנה לאנשי עירו.

כשראו אנשי עירו שיתרו מאס בעבודה זרה שלהם, נידו אותו והתרחקו ממנו.

משה הגיע לארץ מדין באותה שעה בה הגיעו בנות יתרו להשקות את צאן אביהם מבאר המים. כשנוכח לדעת שהרועים אינם מניחים להן להשקות את צאנן, התמלא לבו רחמים על בנות יתרו, הוא גער ברועים והשקה את צאן יתרו.

כששבו הבנות לאביהן וסיפרו לו שמשה הציל אותן מיד הרועים, ביקש מהן יתרו להזמינו לביתו. משה נאות להתארח בביתו, ולבסוף אף נשא את צפורה, בתו, לאשה.

לימים, נולד למשה בנו הבכור, והוא קראו בשם "גרשום", מפני שאמר: "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות י"ח, ג'). כאשר נולד בנו השני, קרא לו משה "אליעזר", לאמור: "אלוקי אבי היה בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (שם ד').

 

התגלות ראשונה - הסנה בער באש

שנים רבות רעה משה את צאנו של יתרו ומעולם לא טרפה חית השדה מצאן יתרו, עד שעדר הצאן התרבה מאד.

יום אחד, כשרעה משה את הצאן במדבר חורב, ברח גדי אחד והתרחק מהמקום. רץ אחריו משה וראה אותו שותה מבריכת מים. כשהגיע אליו משה, הרכיבו על כתפיו וחזר עמו אל הצאן.

לפתע ראה משה סנה בוער באש, והסנה איננו מתכלה.

כשקרב משה אל המקום, התגלה אליו אלוקים מתוך הסנה ואמר לו: "משה משה", ומשה ענה: "הנני". אמר לו ה': "אל תקרב הלום, של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג', ה'). כששמע משה שאלוקי אבותיו הוא המדבר אליו, הסתיר פניו, "כי ירא מהביט אל האלוקים". באותה עת הטיל עליו ה' את השליחות לגאול את ישראל ממצרים.

בתחילה ניסה משה לסרב לשליחות שהוטלה עליו, ואמר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה?" וכי ראוי אני לדבר בפני שרים כשאני כבד פה? "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", אפילו לא הייתי כבד פה, כיצד אוציא את בני ישראל מארצו ומשעבודו? הרי פרעה יהרוג אותי כפי שגזר עלי לפני שנים רבות. ואפילו אם ראוי אני להוציאם, במה זכו ישראל שיעשה להם נס שאוציאם ממצרים?

ענה לו ה': אל תחשוש מפרעה, כי הסנה לך לאות כי אנכי שלחתיך, וסופך להצליח בשליחותי. כפי שראית את הסנה עושה את שליחותי ואיננו מתכלה, כך תלך בשליחותי ולא תינזק. ועל שאלתך איזו זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, בזכות התורה שהם עתידים לקבל על הר זה.

שאל משה את ה': מה אענה לבני ישראל כשישאלו אותי מה שמו של ה'? ענה לו ה': "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שמות ג', י"ד).

ה' ציווה על משה לאסוף את זקני ישראל ולהודיעם בלשון "פקוד פקדתי" על קץ גלות מצרים ועל גאולת ישראל לארץ זבת חלב ודבש. ה' מבטיח למשה שכשהזקנים ישמעו את המלים "פקד פקדתי", מיד ילכו עם משה אל מלך מצרים כדי לומר לו שעליהם ללכת למדבר דרך של שלשה ימים כדי לזבוח זבח לה'. אולם פרעה לא יתרשם מבקשתם ולא יתיר לישראל לצאת מארצו, עד שיראה את ידו החזקה של ה'. לבסוף יתרחש נס גדול שלמרות שהמצרים עתידים לספוג מכות חזקות מחמת ישראל, ברגע הגאולה, ימצאו ישראל חן בעיני המצרים, והם ישאילו להם מכליהם היקרים ומבגדיהם.

האותות

כשראה ה' שמשה מהסס וחושש שבני ישראל לא יאמינו לו שה' נראה אליו, אמר לו: בני ישראל מאמינים הם בני מאמינים, ואתה מדבר עליהם סרה, ואומר שלא יאמינו בך? ה' ציוה על משה להשליך את המטה שבידו ארצה, משה השליכו לארץ והמטה הפך לנחש עד שמשה נאלץ לברוח מפניו.

"ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" (שמות ד', ד')

לאחר מכן אמר לו ה': "הבא נא ידך בחיקך. ויבא ידו בחיקו, ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג". אחר כך אמר לו ה': "השב ידך אל חיקך, וישב ידו אל חיקו, ויוציאה והנה שבה כבשרו". גם בסימן זה רמז לו ה' שהוא סיפר לשון הרע על עם ישראל כשאמר שהעם לא יאמינו לי, ולכן לקה בצרעת.

לאחר שהראה לו ה' שני מופתים אלה, אמר לו שאם בני ישראל לא יאמינו למופתים אלה יעשה להם מופת נוסף. שייקח ממימי היאור וישפוך אותם על היבשה, והמים יהפכו לדם.

 

חזרתו של משה רבנו למצרים

מיד כשחזר משה למצרים, זימן משה את זקני ישראל ואמר להם: "כה אמר ה'... פקד פקדתי..." (שמות ג', ט"ז). מלים אלו היו זכורות לזקנים, מזמנו של יעקב. שכן לפני מותו, נתן יעקב סימנים לבניו, שכשתבוא הגאולה, ישלח ה' שליח שיפנה אליהם במילים: "פקד יפקד אלוקים אתכם", עתה הבינו כי עת הגאולה הגיעה.

משה ציוה על זקני העם לאסוף את בני ישראל ולספר להם על התגלותו של ה' אליו ועל שליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים. משה אף הוכיח את אמיתות דבריו על ידי אותות ומופתים כדי שהעם יראו ויאמינו.

בדרך פלא, למרות השעבוד הקשה ועבודת הפרך שהעם היה נתון בהם, האמינו בני ישראל לבשורת הגאולה.

 

הדרמה הגדולה מתחילה להתרחש - משה לפני פרעה

לאחר שמשה מסר לבני ישראל את בשורת הגאולה, יצאו משה אהרן ושבעים הזקנים לארמונו של פרעה. כשהגיעו לארמון, הבחינו מבעד לפתח הארמון בבני אדם הרוגים וצלובים ובבני אדם שקועים בטיט. משראו זאת הזקנים, ברחו ואמרו: מוטב ימשיך שעבודינו ואל נראה בצרת אחינו. לאחר שברחו הזקנים, אמר משה לאהרן: זקנים אלו לא שמעו מפי הגבורה, אולם אנו שמענו מפי הגבורה, נלך ונעשה את שליחותינו למרות שנהרג.

כשהבחינו משה ואהרן בשמירה סביב ארמונו של פרעה אחז גם בהם פחד. הארמון היה ענק בעל ארבע מאות פתחים, מאה פתחים לכל צד. למרות שפרעה עשה את עצמו אלוה ואמר: 'לי יאורי ואני עשיתיו', בכל זאת קינן חשש בליבו שמא ירצו להרגו. משום כך הושיב בסמוך לכל פתח גיבורים רבים, אריות, דובים וחיות רעות כלואות על ידי כישוף שמנעו את הכניסה לארמון ללא קבלת רשות מפרעה.

למרות שמירה הדוקה זו, נכנסו משה ואהרן לתוך הארמון. בכניסה לארמון היו שני כפירי אריות קשורים בכבלי ברזל וכל מי שנכנס לארמון היו האריות פותחים את פיהם ושואגים, עד שנפשו כמעט יצאה מפחד האריות. כשראו המכשפים את משה ואהרן נכנסים, שחררו את האריות בלחשיהם. מיד הניף משה את המטה על האריות, וכל החיות התקבצו סביבם בהכנעה וליוום בבואם לפני פרעה.

באותו יום בו הגיעו משה ואהרן לארמון המלוכה, היה יום שמחה גדולה לפרעה. היות שפרעה סבר שהוא האלוהים ויום זה הוא יום יצירתו, הוא לבש בגדי מלכות, ישב על כיסאו וכל המלכים באו והביאו לו מתנות. לכן נשלחו משה ואהרן אל פרעה דווקא ביום זה, לעיני כל שרי המדינות, כדי שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים.

משה ואהרן נכנסו לפני פרעה עטופים בטליתותיהם. כשראה אותם פרעה, נבהל מאד מתואר פניהם שהיה כמלאכי השרת, וממטה האלוקים שהיה בידם שחקוק עליו שם המפורש. מיד הסירו פרעה וכל המלכים היושבים לפניו את כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם.

פנה אליהם פרעה ושאל: מה רצונכם? אמרו לו משה ואהרן: "ה' אלוקי העבריים נקרה עלינו".

אמר להם פרעה: אם יש אלוק לעברים, מפני מה לא הצילם מידי עד היום? כזבנים אתם, שאם מצטער הוא על שעבוד ישראל במצרים, למה לא נגלה אלי ואמר לי: הינך עושה רעה. הרי בשביל לילה אחד שעיכב אבימלך את שרה נגלה ה' אליו. בוודאי שבעד כל ישראל היה לו להגלות אלי, אם שעבוד ישראל במצרים רע בעיניו.

ענו לו משה ואהרן: כוחו וגבורתו של אלוקינו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, קשתו אש, חציו שלהבת, רמחיו לפיד, מגניו עננים, חרבו ברק וחניתותיו ניצוצי אש. הוא יצר את העולם כולו, ברא שמים וארץ, יצר הרים, גבעות וימים. יצר אור וברא חושך, מכסה שמים בעבים מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ומדשן פירות. הוא זן ומפרנס את העולם כולו, מסיר מלכים וממליך מלכים, ומלכותו לא תפסק לעולם ולעולמי עולמים.

אמר להם פרעה: המתינו עד שאחקור אודותיו בבית גנזי, לפי שאין מלך בעולם שלא שיגר לי דורון, ואם דוברי אמת אתם, אמצאנו באגרותי. מיד ציוה על משרתיו שיוציאו לפניו את כל האגרות שהיו בבית גנזיו מימי בראשית, נתן אותם לשבעים סופרים מביני לשון, בדקו ופשפשו. לאחר שלא מצאו את שמו של ה' באגרותיהם, אמר להם פרעה: לא ידעתי את ה' ולא שמעתי עליו מעולם ואין לי צורך בו מאחר שאני בראתי את עצמי.

אמרו לו משה ואהרן: שוטה! אלוהות אלו, שאתה אומר, לבסוף מתים. אבל ה' אלוקים אמת, כוחו וגבורתו מלא עולם. הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמות. הוא ברא אותך ברחם אמך, נתן בך רוח חיים, גידלך והושיבך על כסא מלכות מצרים. והוא ייקח ממך את רוחך ואת נפשך וישיב אותך אל האדמה.

כששמע פרעה את דבריהם, כעס מאד וגירשם מלפניו.

למרות שפרעה הבחין בפלא הגדול שמשה ואהרן הצליחו לעקוף את השמירה ההדוקה של גיבוריו והחיות הרעות, שמירה שבדרך טבעית לא ניתן לעקפה, למרות זאת, הקשה את לבו ואמר להם: "מי ה' אשר אשמע בקולו?"

למחרת, שוב נכנסו משה ואהרן לפני פרעה ללא רשות. כשראה אותם פרעה אמר: 'הכלב אני, כי באו אלי הללו במקל?' אמר ה' למשה: אמור לאהרן שיתלה את המטה כנגדו, לרמוז לו שממנו היא לוקה. למרות הכל, פרעה הקשה את לבו וסרב לשלוח את בני ישראל.

 

 

קשיים ראשונים - פרשת השוטרים העבריים

פנו השוטרים היהודים לפרעה וביקשו ממנו: "למה תעשה כה לעבדיך... תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אמרו לנו עשו" (שמות ה' ט"ו-ט"ז).

אך פרעה הרשע לא התייחס לדבריהם וענה להם בעזות: "נרפים אתם", הנכם עצלנים ואינכם מעוניינים לעבוד, ומשום כך הנכם אומרים שרצונכם לזבוח קרבנות.

המצרים הטילו על השוטרים העבריים למסור לנוגשים המצריים, מי מהיהודים לא הספיק לייצר את כמות הלבנים הנדרשת. כשנוכחו המצריים שהשוטרים היהודים אינם מוסרים דיווח מדויק על הספק העבודה, הענישו אותם קשות, והכו אותם באכזריות נוראה על כל לבנה שחסרה, ועל כל קיר שלא נבנה ברמת דיוק כרצונם.

בזכות מסירות נפשם של השוטרים היהודים, הם זכו להיות זקני העם ומנהיגיו לאחר צאת בני ישראל ממצרים.

כשחזר משה אל בני ישראל, הם לא הטו אוזן לדבריו שה' יפקדם בקרוב, מחמת עומס העבודה הקשה, ומפחד חרב פרעה, אולם הם האמינו בה' ובנביאיו.

בתום שלשה חודשים, נכנסו משה ואהרן לארמונו של פרעה, ואמרו לו שישלח את ישראל. תגובת פרעה היתה כפי שאמר להם ה': תנו מופת.

השליך אהרן את המטה לפני פרעה ועבדיו והמטה נהפך לתנין.

כשראה זאת פרעה, לעג להם ואמר: מצרים מלאה בכשפים, כלום אינכם יודעים שכל הכשפים הם ברשותי?

מיד שלח פרעה והביא תינוקות שעשו אף הם כאהרן, אולם כשחזר מטה אהרן להיות מטה, מיד בלע את כל מטותיהם, ולמרות שבלען, לא נשתנתה צורתו.

דרך הכשוף הוא שלאחר שפג הכשוף, שב כל דבר להווייתו. ואילו כאן, לאחר בליעת המטות, נשארו מטות החרטומים בלועים במטה אהרן. חשש פרעה שמא יאמר אהרן למטהו 'בלע את פרעה וכסאו'.

 

מכת דם

יום אחד הופיעו משה ואהרן בארמונו של פרעה והזהירו אותו: "שלח את עם ישראל ממצרים, אם לא, יהפכו מימי מצרים לדם". אולם פרעה לא התרגש מהאיום.

שלושה שבועות, יום אחרי יום, היתרו משה ואהרן בפרעה שאם לא ישלח את בני ישראל תבוא עליו ועל עמו מכת דם.

ה' ציוה על משה ללכת אל היאור השכם בבוקר. מאחר שפרעה השתבח שהוא אלוה, היה יוצא ליאור בהשכמה כדי שלא יראוהו בני אדם כשהוא עושה את צרכיו.

פנה משה ואמר לפרעה: "ה' אלוקי העברים שלחני אליך לאמור, שלח את עמי ויעבדוני במדבר, והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה', בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם".

לקח אהרן את המטה והכה את היאור ומיד נהפכו מי היאור וכל המים שבמצרים לדם. המים הפכו לדם במראה, בטעם, בריח ובמגע. היאור, אלוהיהם של המצרים, מת וריחו מבאיש, וכל הדגים ובעלי החיים שבתוכו מתו. ה' הוכיח למצרים שהוא ברא את העולם, ברא את המים ויכול לעשות בהם כרצונו, ואין כל כוח שיכול לעמוד כנגדו.

אולם פרעה הקשה את לבו ואמר: גם אנו יכולים לעשות זאת, וקרא מיד לכל החרטומים. אולם, כשרצו החרטומים לעשות כישוף דומה, הם לא מצאו מים כדי להפכם לדם. חכמי מצרים סברו שרק המים שהיו גלויים לפני משה ואהרן הפכו לדם, ולכן חפרו בארות חדשים להוציא מהם מים לשתיה. אולם לאכזבתם, גם מהבארות החדשים נבע דם.

על המצרים ריחפה סכנת מוות איטית בצמא באין מים לשתות. הנה, אלוהיהם הגדול והחזק, היאור, מימיו המתוקים הפכו לדם. במקום שהוא יהיה מקור חיים, הוא נעשה למקור מוות.

הפה יבש, הדיבור קשה, הלשון נדבקת לחיך, הראש סחרחר והרגשת הצמא קשה מכל. רק לאחר שהמצרים קנו מים בכסף רב מבני ישראל, הם יכלו להרוות את צמאונם, וכך העשירו ישראל.

כתוצאה ממכה זו נהרסה אמונתם של המצרים. פרעה שהחזיק את עצמו לאליל ונחשב בעיני המצרים כזן וכמפרנס לכל ארץ מצרים, התגלה עתה כחסר שליטה על היאור ואין בכוחו לפרנס את עמו.

 

מכת צפרדע

בעוד הארץ שטופת דם, נכנס משה אל ארמון פרעה והתרה בו: "כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" (שמות ז', כ"ז). למרות הסבל הרב שפרעה סבל במכת דם, הוא הקשה את לבו והכריז שלא ישלח את בני ישראל. משה שמע את דברי שחצנותו של פרעה ויצא מארמונו.

עשרים ושלוש פעמים התרה משה בפרעה, יום אחר יום, ובכל זאת פרעה לא נכנע והמשיך לעמוד בסירובו. בפעם האחרונה, נכנס משה בחצות היום לארמון פרעה, והתרה בו שוב: אם לא תשלח את בני ישראל, יוכו המצרים במכת צפרדעים.

כשנוכחו משה ואהרן בסירובו של פרעה, נטה אהרן את ידו על מימי היאור שבמצרים.

מתוך היאור חסר החיים, עלתה צפרדע אחת ענקית. כשהבחינו בה המצרים, הם התרגזו מאד והכו אותה. אך להפתעתם, בכל מכה שהוכתה הצפרדע, היא התיזה נחילים נחילים של מאות אלפי צפרדעים.

פעם נוספת היווה אלוהיהם, היאור, מקור לאסונם. מכה זו הגיעה על מנת להבהיר למצרים את מציאות ה', ולכן היא הגיעה מהיאור, הנחשב לאלוה בארץ מצרים.

מכת דם, הוכיחה את קיומו של ה', שהוא ברא את העולם והוא המכה את אלוהיהם. ואילו במכת צפרדע התברר, שאלוהי פרעה נשמע לפקודת ה' להעלות צפרדעים ולהשחית את ארץ מצרים. אותו אלוה שקיוו ממנו לשפע ברכה בתבואת השדה, בדגים ובכל צרכיהם, נהפך להם למשחית.

כשראה זאת פרעה, הקשה את לבו ואמר למשה: בכשפים אתה בא אלי? מיד קרא למכשפים וגם הם יצרו צפרדעים, אולם לא הצליחו לסלקם.

גם לבתי המצרים הגיעו הצפרדעים. מאות אלפי צפרדעים נכנסו מבעד לדלתות ולחלונות, נכנסו לתוך התנורים הבוערים ונדבקו לפת שנאפתה.

כיון שפרעה התבייש לומר למשה שיסיר את הצפרדעים מיד, הוא ביקש שהצפרדעים יסורו מחר. ענה לו משה: אתפלל כעת, שמחר יכרתו הצפרדעים, למען תדע כי אין כה' אלוקינו. "וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך, רק ביאור תשארנה" (שמות ח', ז').

"ויצא משה ואהרן מעם פרעה, ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה". ה' אכן עשה כדברי משה וכל הצפרדעים מתו, מלבד הצפרדעים שנכנסו לתנורים, שחזרו ליאור כלעומת שבאו.

 

מכת כינים

שלשה שבועות תמימים לאחר מכת צפרדע, עמלו המצרים לסלק את ערימות הצפרדעים המצחינות. המצרים ניסו להתאושש מהמכות שפגעו בהם ומהמראות שראו, ולשמחתם משה לא התריע על מכה נוספת.

חייהם של המצרים שבו למסלולם הרגיל. פרעה מלכם עדיין שולט, וישראל לא שוחררו מעבדותם. למרות שכשהתחילו המכות, רפה מהם עול השעבוד, אולם בני ישראל עדיין המשיכו לעבוד בלבנים.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, חשך עליהם עולמם. כל עפר מצרים הפך לכינים. ארבעה עשר מיני כינים הביא ה' על המצרים, וגודלן היה גדול בהרבה מגודלן הרגיל.

המצרים התפתלו והתנועעו ללא הרף כדי להפטר מהכינים המטרידות, אך ללא הועיל. כל הקרקע מלאה היתה בכינים. לאחר שעות של 'ריקודים' ללא הפסקה, הם היו מותשים לחלוטין, אך לא היה באפשרותם לחטוף ולו אף תנומה קצרה מחמת הכינים.

במכה זו שוב הוכיח ה' לפרעה ולמצרים שהוא קיים והוא ברא את העולם, וכך תמה סדרת דצ"ך (דם, צפרדע, כינים), שהיוותה שלב ראשון בלימוד שה' רצה ללמד את פרעה, שיש אלוקים שברא את העולם יש מאין.

החרטומים הגיעו להכרה במציאות ה' ואמרו: "אצבע אלוקים היא". אולם פרעה וכל המצרים טרם הסכימו להשלים עם ההכרה במציאות ה', וסרבו לשלוח את בני ישראל.

 

מכת ערוב

ה' פנה למשה ואמר לו: מאחר שהמכה הרביעית קשה יותר מהראשונות, לך והתרה בפרעה שישלח את עמי.

הגיע משה לפני פרעה והתרה בו: שלח את בני ישראל, ואם תסרב, תלקה במכת ערוב - תערובת של כל מיני חיות, עופות, נחשים, שרצים ורמשים.

במשך שלושה שבועות, בוקר בוקר, ניגש משה אל פרעה ודרש לשלוח את בני ישראל. דבר זה היה מעל כח הסבל של פרעה, והוא החליט לצאת מביתו לפנות בוקר, בטרם יספיק משה להגיע אליו. אולם הקב"ה אמר למשה להקדים את בואו אליו, ואכן, משה הקדים והתרה בו בפעם האחרונה.

הוסיף משה ואמר לפרעה: "כה אמר ה', שלח את עמי ויעבדוני. כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב, ומלאו בתי מצרים את הערוב" (שמות ח', י"ז).

בשלושת המכות הראשונות הוכחה מציאות ה' שברא העולם יש מאין, ואפילו חכמי מצרים הודו שהיתה זו אצבע אלוקים. במכת ערוב תיווכח לראות בהשגחה פרטית ומדוייקת, שכן החיות לא יגעו לרעה בישראל, למרות שהם יהיו מעורבים עם המצרים. היתושים והחרקים המעופפים יעקצו את המצרים בלבד, למרות שהם יעמדו סמוך לישראלים.

יום לאחר ההתראה האחרונה, הגיעו לארץ מצרים אלפי חיות רעות ואכזריות, דובים ואריות, נמרים וזאבים, זוחלים ונחשים, שרפים, עקרבים, עכברים וחולדות. גם הצפרדעים והכינים חזרו, ובנוסף הגיעו זבובים ויתושים, דבורים וצרעות, פרעושים ופשפשים וציפורים טורפות.

מופת זה לא הצליחו החרטומים לעשות בלהטיהם, שכן לא היה ביכולתם לברוא בריה חדשה, אלא רק לקבץ חיות ולהביאן למקום אחד. הקב"ה עשה נס גדול ולמרות שבטבע החיות, כל מין מתקיים לבדו, ה' עשה שלום ביניהם וכל החיות הגיעו יחדיו.

תחילה הגיע הערוב לארמונו של פרעה, מאחר שהוא התחיל להרשיע כשציוה לזרוק את הבנים ליאור. מביתו התפשטו החיות ובאו לבתי עבדיו ולאחר מכן לכל ארץ מצרים, עד שהשחיתו את הארץ. התפשטות החיות בצורה זו היתה בניגוד לדרך הטבע, שכן תחילה הן היו צריכות להגיע לשדות, משם לבתי האנשים הדלים שבתיהם פרוצים, משם לבתי השרים המוגנים יותר, ורק לבסוף לארמון המלך, הנמצא בלב מצרים ושמור היטב.

למרות הפחד הנורא, המצרים סברו שהם מוגנים בבתיהם, אולם הם לא ידעו שלא ניתן לברוח מעונשי שמים. הקב"ה ציוה על הסילונית, שידיה ארוכות, לעלות על גגות הבתים ולפתוח את בתי המצרים. כשנפתחו הדלתות, הגיעו כל החיות לבתי מצרים ומיררו  את חייהם.

אולם גם במכה זו נהג פרעה כבעבר, ומשיצא הערוב, שוב הכביד את לבו, ולא שלח את העם. למרות שאמר: "אנוכי אשלח אתכם", הוא לא קיים את הבטחתו.

 

מכת דבר

במכה דבר, ציוה ה' על משה לדבר עם פרעה קשות שלא כבפעמים הקודמות. כיון שפרעה כבר נוכח לדעת שדבר ה' מתקיים במלואו, ובכל זאת הוא מתעקש ומקשה את ליבו.

בצהרים, לאחר שתמה מכת ערוב, ניגש משה אל פרעה, שישב על כסא מלכותו וכל שריו ועבדיו לפניו, והתרה בו שאם יסרב לשלוח את עם ישראל, ה' יכה אותו במכת דבר. אך פרעה סרב לקיים את הבטחתו לשלוח את העם. כך נמשכה התראת משה יום יום, במשך שלושה שבועות.

משה התרה בו בפעם האחרונה שאם יסרב לשלוח את בני ישראל, למחר תפגע יד ה' במקנהו וכל הבהמות שתרענה בשדה תמותנה בדבר כבד מאד. כדי שפרעה לא יוכל לומר שמכה זו באה במקרה, נתן לו משה סימן, שמכה זו תהיה במצרים בלבד ולא בארץ גושן.

המצרים האמינו להתראת משה והבינו שהם עלולים להפסיד את בקרם וצאנם, ולכן הזדרזו חלקם ומכרו את בקרם לישראל במחיר מוזל.

במכת דבר מתו כל הבהמות שהיו מחוץ לבית. למרות שפרעה נוכח לראות שבשדה אחד בו רעו מקנה מצרים ומקנה ישראל, מתו כל מקנה מצרים בדבר, ואילו ממקנה בני ישראל לא מת אפילו אחד: "ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם".

לאחר שראה הקב"ה שפרעה לא חזר בו למרות חמש המכות הראשונות שהביא עליו, אמר הקב"ה: מעתה אפילו אם ירצה לשוב, אני אחזק את לבו.

 

מכת שחין

לאחר שהסתיימה מכת דבר נהנו המצריים משלושה שבועות, בהם לא התרו משה ואהרן על בואה של מכה נוספת. אך בתום שלושת השבועות, נכנסו אל חצר פרעה, כל אחד מהם לקח מלא חופניים של פיח כבשן, ואז, לעיני פרעה, זרק משה את הפיח השמימה עד כסא הכבוד, שם התחמם האפר, ירד והתפזר על כל ארץ מצרים.

היתה זו תופעה מדהימה. למרות שהמצרים היו בבתיהם ולבושים בבגדיהם, בכל זאת האפר חדר מבעד לכל, הגיע אל גופם וגרם להם לאבעבועות כואבות.

שבוע שלם סבלו המצרים מגירודים וכאבים ומרעב קשה, שכן ידיהם הפצועות לא יכלו לגעת באוכל. הם סבלו גם מחוסר שינה, מאחר שהשכיבה גרמה לכאבים עצומים בגופם הפצוע והם לא יכלו לשכב במיטתם. אפילו ישיבה במקום אחד על פצעיהם גרמה לכאבי תופת.

האפר "ידע" להבחין בין ישראל למצרי, אולם לא רק המצרים בלבד לקו בשחין, גם בהמותיהם לקו בשחין.

כאשר פרח השחין בבהמות, הן יללו מכאבים אולם אדונם המצרי לא נתן להם להתקרב לעורו הנגוע, וברח מבהמותיו המשוועות לעזרה.

בניגוד לבהמת המצרים, המשיכה בהמת ישראל ללעוס את מזונה בנחת והתפרקדה לה על הדשא בסיום הארוחה.

עד מכת שחין הכביד פרעה את לבו, משום שחרטומיו התפארו בחכמתם ולמרות שהודו במכת כינים, שמעשי משה ואהרן מעשה אלוקים הוא, הם רצו להראות את כוחם במכת שחין כמו שניסו בשלשת המכות הראשונות. אולם במכה זו לא יכלו לעמוד לפני משה, שכן ראשם היה מלא בשחין, ומשום כך הם הסתגרו בבושה בבתיהם.

 

מכת ברד

עם תום שבעת ימי מכת שחין, בטרם הגלידו פצעי המצרים, הופיע משה לפני פרעה והתרה בו, שאם לא ישלח את בני ישראל תבוא עליו מכת ברד שעוד לא היתה כמוה. פרעה, למרות שהיה עדיין מכוסה בשחין מכף רגלו עד קדקודו, סירב לשלחם ושלח את משה מעם פניו.

מכת שחין לא הצליחה להכניע את פרעה לשחרר את בני ישראל, אם כי היא גרמה להקלת עול העבדות. מעתה, היה השעבוד רק כדי שפרעה יוכל להשתבח בפני העמים שישראל עבדיו.

למחרת חזר משה אל פרעה והתרה בו: שלח את ישראל, ואם תסרב תבוא מכת ברד. אולם פרעה שוב סרב.

בתום שלשה שבועות בהן התרה משה בפרעה מידי יום, כשרוב פצעי השחין נרפאו, מלבד פצעי השחין של החרטומים שנותרו בהם עד יום מותם.

עמד משה לפני פרעה בקומה זקופה, ללא הכנעה ואמר לו בשם ה': "כה אמר ה' אלוקי העברים שלח את עמי ויעבדוני". סבור אתה שלא אוכל להכחידך מהעולם? לו הייתי שולח בגופך את מכת הדבר, היית נכחד מהארץ. אבל לא שלחתיו בגופך והותרתיך בחיים כדי להראותך את כח גבורתי.

אם לא תשלח את עמי ותמשיך להחזיק בהם, מחר, בשעה שהשמש תגיע לכאן, תוך כדי דיבורו שרט משה שריטה על הכותל, ה' ימטיר על מצרים ברד שלא היה כמוהו בכל העולם. ממכה זו "תדע כי אין כמוני בכל הארץ".

למרות אזהרותיו של משה, סרב פרעה לשלוח את ישראל.

למרות סירובו המחוצף, ריחם עליו ה' וייעץ לפרעה ולמצרים עצה טובה: הכניסו את כל אנשיכם ואת בעלי החיים שלכם לבתים, כל מי שיהיה מחוץ לבתים ייהרג בברד. נותרו לכם עשרים וארבע שעות בלבד כדי להתכונן למכה זו.

כששמעו המצרים את ההתראה ואת העצה להצלתם, תגובותיהם היו שונות: חלק מהמצרים שהיו בגדר "הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט', כ') קיימו את דבר ה' והכניסו את צאנם לבתים. המצרים שהיו בגדר "ואשר לא שם לבו אל דבר ה'", הותירו את עבדיהם ואת מקניהם בשדה. חלקם של המצרים נשמעו להתראה אבל לא הכניסו את מקניהם לבתים אלא רק חיזקו וביצרו את הרפתות שהיו בשדות ולתוכם הכניסו את עבדיהם ומקניהם, וחשבו שכך ינצלו מהברד.

יום לאחר ההתראה האחרונה כופף משה את מטהו וכך התחילה מכת ברד. אבני ברד החלו ליפול בעוצמה בכל ארץ מצרים. אבני הברד נבקעו, אש יצאה מתוכן ושרפה כל אשר נקלע בדרכה.

תחילה, שבר הברד את כל העצים, את הפשתה ואת השעורה ולאחר מכן שרפה אותם האש. הברד ירד בעוצמה כזו שגם שורשי העצים והצמחים שבארץ נהרסו.

אולם החיטה והכוסמת לא נשברו ולא נשרפו, למרות שבדרך הטבע הן היו ראויות להשרף מהאש ולהעקר משרשן אף שהן רכות, עשה עמהן הקב"ה נס ופלא. גם בתי המצרים לא ניזוקו כלל מהברד הכבד שנפל בעוצמה, ואף לא מהאש. גם במכה זו היו המצרים כלואים בבתיהם.

לאחר שבעת ימי ברד, התרכך פרעה מעוצמת המכה. הוא שלח לקרוא למשה ולאהרן והתוודה בפניהם: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים" (שמות ט', כ"ז). פרעה שהתגאה והכריז "מי ה'", הודיע שהוא מכיר בו. הוא נוכח בכך שה' לא הכהו כשונא הבא על חברו פתאום להורגו, שהרי ה' ייעץ לו להציל את מקנהו. פרעה שעשה עצמו אלוה, הודה בפה מלא שאינו יכול לסבול יותר את הברד הנורא, ומבקש מהם שיתפללו אל ה' ברגע זה שיפסק הברד, והוא ישלח את ישראל לחרות. אמר לו משה: גם במכות הקודמות אמרת כך, התפללתי ולא שלחת. השיבו פרעה: "חטאתי הפעם, חטאתי לה' אלוקיכם ולכם", עכשיו אני שולח את ישראל.

משה יצא מאת פרעה והתפלל אל ה' שמכת ברד תפסק. למרבית הפלא, הברד שהחל לרדת, נותר תלוי באוויר ולא הגיע לארץ.

אולם בכל זאת נותר רושם ממכה זו, שכן מכאן ואילך החל פרעה להוקיר את ישראל, ושוב הם לא היו משועבדים למצרים. במכה זו התקיימה הלשון השנייה של גאולתם: "והצלתי אתכם מעבודתכם".

עתה התברר שהסיבה שפרעה סירב להוציא את ישראל ממצרים, אינה מפני חסרון אמונה, שהרי הוא הכיר בה'. אלא מפני שלא רצה להיכנע ולהשפיל את עצמו לפני הקב"ה, ובעקבות אי כניעה זו הגיע כל חורבן מצרים.

במכת ברד הותיר הקב"ה את החיטה והכוסמת בכוונה, על מנת שיושמדו במכת ארבה, וכך נתן למצרים לשגות ולחשוב שעדיין נותר להם אוכל.

 

מכת ארבה

יום לאחר מכת הברד, כשהברד עדיין כיסה את הארץ ועשן היתמר מהעצים ומהרפתות שנשרפו, נכנסו משה ואהרן אל ארמון פרעה והתרו בו: "שלח את עם ישראל, ואם לא תשלחם תבוא עליכם מכת ארבה". למרות שיום קודם הודה פרעה ברשעתו והבטיח לשלחם, הוא הקשה את לבו וסירב.

יום יום, במשך שלושה שבועות, שבו משה ואהרן והתרו בפרעה, ובכל זאת הוא הקשה את לבו וסירב לשלוח את בני ישראל. עד שבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו לו: כה אמר ה' אלוקי העברים, עד מתי אתה מסרב להיכנע? שלח את עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח את עמי, הנני מביא מחר ארבה בגבולך. וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ, ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצומח לכם מן הארץ (שמות י', ה').

בפעם הזו כבר חששו עבדי פרעה מאזהרות משה ואהרן והם דנו ביניהם בעניין. כשראה אותם משה מתייעצים, יצא החוצה כדי לאפשר להם ליטול עצה ולעשות תשובה.

פנו עבדי פרעה אל פרעה ואמרו לו: עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים, ויעבדו את ה' אלוקיהם. העוד לא ידעת כי אבדה מצרים?

כששמע פרעה את דבריהם, שלח להחזיר את משה ואהרן, והודיע להם שהרשות בידם ללכת לעבוד את ה' אלוקיהם. אך הוסיף ושאל מי ומי הם ההולכים? ענה לו משה: כולנו. מנער ועד זקן, בנים ובנות, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו.

מיד התחזק לב פרעה והוא השיב להם: דרך הבחורים והזקנים לזבוח אך לא הטף. רואה אני מדבריכם שכוונתכם לברוח, ולא כטענתכם רק ל"הליכת שלושת ימים". אם אכן אין מחשבתכם לברוח, לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי הטף אינם בני עבודה, ולמה אתם צריכים אותם? ואם רוצים אתם לצאת כולכם הרי שבדעתכם לברוח. מיד ציוה פרעה לגרש את משה ואהרן מפניו.

לאחר עשרים ושלש התראות על בואה של מכת הארבה, נטה משה את מטהו לשמים כפי שנצטווה, ואז השיב הקב"ה רוח מזרחית כל היום וכל הלילה, ובבוקר הביאה עמה ארבה לכל ארץ מצרים. שבעה מיני ארבה הגיעו למצרים אך המין הנקרא ארבה היה המין העיקרי.

כל השמים התמלאו ארבה כה רב עד שאור השמש התכסה והארץ היתה שרויה בעלטה, ולא ניתן היה להבחין בין היום לבין הלילה. לאחר מכן צנחו להקות הארבה למטה ונחו על אדמת מצרים עד שלא ניתן היה לראות אף פיסת ארץ.

היו מהמצריים שהתנחמו כאשר הגיעו הארבה ואמרו: הבה ננצל את העובדה שהארבה ראוי לאכילה. נאספם ונמליחם ונמלא מהם חביות. ואכן כך עשו. כל בני המשפחה עמלו וטרחו במשך השבוע לצוד ארבה בכדי להכניסו לחביות ולמלחו. הם מלאו חבית אחר חבית, והכינו מזון למכביר לחדשים הבאים, כתחליף לגידולי הארץ שחיסל הארבה. כך חשבו להפוך את קללת ה' לברכה! בשבת, כאשר הארבה נח, הוסיפו לעבוד במשנה מרץ למלא בהם כל כלי ריק שרק היה בנמצא. עד שבסוף השבוע היו להם אלפי כלים מלאים בארבה. מוכנים ומאוחסנים לחדשים הבאים.

שבוע קשה נוסף עבר על מצרים. בסיומו קרא פרעה למשה ולאהרן והתוודה: "חטאתי לה' אלוקיכם" בכך שלא שלחתי את בני ישראל. "ולכם" כשגרשתי אתכם. לאחר וידויו בקש מהם שיתפללו לה' "ויסר מעלי רק את המוות הזה" (שמות י', י"ז).

משה יצא מלפני פרעה והעתיר אל ה'. ה' הביא רוח ים חזקה מאד. שנשאה את הארבה. "וישא את הארבה ויתקעהו בים סוף ולא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". אפילו הארבה, הכבושים בקדירות ובחביות, פרחו והלכו להם.

לאחר שהארבה נעלם, נותרה הארץ חריבה לחלוטין! שממה ממש! כל מה שישראל זרעו ונטעו עבור המצרים ירד לטמיון. מכת ברד הרסה את העצים, הפשתה והשעורה. ולאחר מכן הגיע הארבה וכילה את מה שהותיר הברד. לאחר שתי המכות הללו לא נשתיירה מחיה לבני האדם בארץ. שכן לא נשאר אפילו עלה אחד בכל ארץ מצרים.

 

מכת חושך

הארבה חיסל את כל מה שנותר מהברד. השדות נותרו ערומים, והמצרים נותרו ללא מזון. לעומת זאת, לבני ישראל היה מזון. בני ישראל נותרו עבדים רק באופן רשמי, אולם בפועל הם כבר היו משוחררים מכל עבודה.

שלשה שבועות שקטים עברו על המצרים בלי איומי משה. בעודם מחפשים מזון, לא חשו שהיתה זו רק הפסקה, והנה עתה הם עומדים לפני מכה איומה - מכת חושך.

ביום בהיר, כשהחמה היתה במלואה, ירדה חשיכה על כל ארץ מצרים. לפתע, ללא כל התראה, הפך אור היום ברגע אחד לחושך מוחלט!

בלבול ופחד גדול השתלטו עליהם. הצרחות והבכיות החרישו אוזניים. הצעקות והרעש היו נוראים כל כך, עד שלא ניתן היה לשמוע את בכיות האבל של בני ישראל על מות אלפים מבני ישראל שלא חפצו לצאת ממצרים.

בזמן שמצרים היתה שרויה בחושך כבד ובעלטה, ולכל בני ישראל היה אור במושבתם, היה באפשרות בני ישראל לברוח מבלי שאיש יעצור בעדם. ובכל זאת הם לא יצאו ממצרים כי פרעה עדיין לא למד את הלקח: שכולם עושים את רצון הקב"ה - הצדיקים מרצונם הטוב, והרשעים בעל כרחם. ביציאת מצרים רצה הקב"ה שפרעה ישלחם ולא שבני ישראל יצאו מעצמם.

עם סיום המכה כאשר האור והחושך חזרו לסדרם, קרא פרעה למשה ואמר לו שילכו לעבוד את ה'. עוצמת ההלם של מכת חושך השפיעה עליו עד כדי כך שפרעה ביוזמתו אמר לשלוח את בני ישראל. עד עתה פרעה נכנע והבטיח לשלוח את בני ישראל רק כאשר המכה היתה בשיא עוצמתה. אך הפעם גם לאחר שנושעו מהמכה, הוא נאות לשלוח אותם וגם שטפם ילכו עמהם.

ענה לו משה: כל מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה, כי אנו לא יודעים כמה קרבנות נצטרך להביא. ואולי ה' יאמר לנו להשלים קרבנות עבור כל מאתיים ועשר השנים ששהינו במצרים ולא הקרבנו לו מאומה. אולם לא די בכך שהבקר והצאן ילך עמנו, אלא גם אתה תתן בידנו צאן ובקר משלך.

כאשר שמע פרעה את דברי משה שינה את דעתו ושוב סירב לשלחם. ה' חיזק את לב פרעה בדרך פלא. הוא איים על משה ואמר לו: "עד מתי אתה נכנס לכאן, לך מעלי! השמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות". ומשה ענה והסכים עמו: "יפה דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" (שמות י', כ"ט).

הקב"ה נגלה בנבואה למשה בארמונו הטמא של פרעה, ואמר לו שעתידה לבוא בקרוב מכה נוראה מאד, שבעקבותיה תהיה צעקה גדולה בארץ מצרים אשר כמוה לא היתה וכמוה לא תהיה.

משה התרה בו לעיני כל: "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחים וכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (שמות י"א, ו'). יפה אמרת אל תוסיף ראות פני, לא אבוא עוד אליך, אתה תבוא אלי".

 

מעבודת פרעה לעבודת השם - בני ישראל מצטווים בקרבן פסח

בראש חודש ניסן, ציוה ה' את משה לומר לבני ישראל ש"יקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית". הגיעה העת לקיים את השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו, שיגאל את בניו, אך לא היו בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שבזכותם יגאלו. משום כך, נתן להם הקב"ה שתי מצוות, מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם כדי שבזכותם יגאלו. לכן ציוה ה' שיקדימו את לקיחת השה ארבעה ימים לפני זמן שחיטתו.

למצות קרבן פסח נבחר שה, שנחשב אצל המצרים לעבודה זרה. הם עבדו למזל טלה ועל כן לא היו שוחטים בהמה דקה ולא אוכלים מבשרה. סיבה נוספת לכך שדווקא השה נבחר לקרבן מפני שישראל היו שטופים בעבודה זרה, ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות שבתורה. אמר להם ה', משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצוות. שחיטת השה לקרבן פסח היוותה ביטול לעבודה זרה.

כדי להוכיח לעיני כל שאין כח בשה, לקחו ישראל בי' ניסן, שחל בשבת, שה - אלהי מצרים - וקשרוהו לכרעי המיטה. הקב"ה רצה שהמצרים יראו את אלוהיהם קשור בביזיון בבית ישראל, וישמעו את אלוהיהם צועק ויבואו להושיעו.

כאשר ראו המצרים את השה הקשור שאלו בכעס: "למה זה לכם?" השיבום ישראל: "לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו". ושיניהם של המצרים היו קהות על ששוחטים את אלהיהם.

רבים מבני ישראל עדיין לא קיימו ברית מילה בגופם. לכן לאחר שמשה עשה את קרבן הפסח, גזר הקב"ה על ארבע רוחות העולם לנשב בגן עדן, כדי שידבק מריח גן עדן באותו הפסח, ניחוח ריח גן עדן התפשט בכל ארץ מצרים. בני ישראל שהתגרו מהריח, התכנסו ובאו אל משה ואמרו לו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך. אמר הקב"ה אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים, משום שערל אסור לאכול מקרבן פסח. מיד הכל השתוקקו שימולו אותם ונתערב דם הפסח בדם המילה.

ביום י"ד בניסן אחר הצהרים בשעת אסיפת העם, כשהמצרים חזרו ממלאכתם, הכינו בני ישראל את השה לשחיטה לעיני כולם.

כשראו המצרים את השה שלהם שחוט לפניהם, כעסו מאד עד שרצו לסקול את בני ישראל. אולם הם נאלצו להסתפק בחריקת שיניים.

כדי שידעו כל המצרים בבירור, שכאן נשחט שה - אליל מצרים - ציוה הקב"ה שימרחו מדם השה על המשקוף ועל שתי המזוזות בצדן החיצוני. כדי להוכיח לכולם כי דם אלוהיהם, נתון שם לבזיון.

לאחר מכן, צלו ישראל את השה על האש כל צורכו וניחוח הצלי התפשט מיד על כל ארץ מצרים. כך ראו המצריים כיצד ישראל צולים את אלוהיהם, הריחו את ריחו הנעים בחוטמיהם. לבם נמק בקרבם. בטנם הומה מרעב כבר מעת מכת ארבה, וכעת עלה באפם ניחוח ערב של בשר צלוי!

כאשר נצטוו ישראל על הקרבת הפסח, נצטוו גם במצוה נוספת: חפזון. "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, "פסח הוא לה'". כל אחד ואחד היה חייב לנהוג הנהגת "חפזון", צורת הכנה ליציאה ממצרים. להוכיח על בטחון בא-ל ית' שאכן יוציאם ממצרים.

 

מכת בכורות

בכל המכות שהיתה בהן התראה, התבצעה ההתראה מדי יום במשך שלשה שבועות רצופים. ואילו לפני מכה זו היתה התראה יחידה בלבד, מיד לאחר מכת חושך. "ויאמר משה, כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים וכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (שמות י"א, ה').

תגובת פרעה להתראה, היתה בלתי הגיונית לחלוטין. בין רגע פרחו מזכרונו הסבל, היסורים והכאבים שהיו מנת חלקו בתשע המכות האיומות. הוא שכח שבמכה השניה למד מי ה'. במכה השלישית הודו החרטומים שהיתה זו אצבע אלוקים. ובמכה השביעית הודה גם הוא שה' הצדיק, והוא - פרעה ועמו רשעים. והתעלם מכך שזה עתה הוא עצמו, שלח ביוזמתו להביא את משה כדי לומר לו שישראל יכולים לצאת ממצרים!

המצרים חיפשו עצות להציל את בכוריהם. חלקם הוליכו את בכוריהם לבתי בני ישראל ואמרו לו בבקשה ממך קח בכור זה שישן בביתך. הם קיוו ששם ינצלו בכוריהם יחד עם ישראל. היו שעדיין בטחו בעבודת כוכבים שלהם, ושמו בכוריהם בבית אלילם כדי שאלילם ישמור עליהם. והיו שהבריחו את בכוריהם אל מחוץ לתחומי מצרים.

בלילה המיועד למכת בכורות, עלה פרעה על מיטתו לישון כבכל לילה, למרות היותו בכור, ולמרות שהיו לו בנים ובנות בכורים. הוא הספיק לישון עד חצות. ובדיוק בחצות הלילה הוכו הבכורות! בכל מקום בזמן המדויק שהיה בו חצות, כגל המתפשט בכל ארץ מצרים.

ידוע שמזל מצרים היה טלה. והוא ראשון ובכור למזלות. ובעת תכלית גדולתו, בחצות הלילה באמצע חודש ניסן שמזלו טלה, ה' הכה כל בכור בארץ מצרים.

"וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" ה' ולא מלאך, ה' ולא שרף, ה' ולא השליח, ה' ולא אחר. אך יחד עמו באו תשע מאות מליון מלאכי חבלה שפעלו והכו אצל המצריים ובהמתם. אלו הם ה"עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים", שה' שלח בהם. וזאת מלבד מלאך המוות שהמשיך בתפקידו כרגיל.

כשראו מצרים את הרעה הגדולה שבאה עליהם פתאום, "כי אין בית אשר אין שם מת". בכור לאיש, בכור לאשה, בכור זכר ובכור נקבה, לא נשאר חי. "ותהי צעקה גדולה". בכו כל משפחות מצרים בלילה ההוא, איש על בנו ואיש על בתו. ומהומת מצרים נשמעה בלילה למרחוק. מדינה שלימה צעקה כולה כאחת.

 

היסטריה בארמון - פרעה מאבד אשתונות

בחצות בדיוק הופרעה שנת פרעה: "ויקם פרעה לילה". פחד מוות אחזו בידעו כי גם הוא בכור, ונוכח בעוצמת המכה שפגעה בכל בית וגם בביתו שלו, עם מיתת בנו הבכור, המיועד להיות יורשו.

כאשר מצא סוף סוף את משה, נפל פרעה לפני רגליו של משה. אמר לו משה: פרעה מה תבקש? עונה לו פרעה: בבקשה ממך, קומו צאו מתוך עמי גם אתם - הגברים, גם בני ישראל - הטף, ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם אני אתן לכם זבחים ועולות כאשר דברתם. אמר לו הקב"ה: פרעה, אתה אמרת: "וגם את בני ישראל לא אשלח". ואני אמרתי: "שלח עמי". דברי מי עומדים ודברי מי בטלים? היש שחוק ולעג גדול מזה: המלך הגדול - פרעה - הודה שהוא חסר אונים וכל דבריו בטלים ומבוטלים!

פרעה ציווה על משה ואהרן: צאו מיד, אינני נותן לכם רשות לעמוד בתוך עמי, אל תתעכבו כאן בשום אופן. גם המצרים האיצו בהם לצאת, משום שחששו שכולם ימותו. ומשה השיב לו "הגנבים אנחנו כי נצא בלילה?" ה' צוה לנו שלא נצא ממצרים בלילה, מאחר שהוא רוצה להוציאנו לעיני כל, ביום! פרעה, אין לך סיבה לדאגה הלילה, כי הלילה לא תמות. ה' לא סיים להעניש את מצרים, הוא עדיין לא קיים את "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" ועדיין לא מיצה עמכם את דינכם עד תום.

פרעה נאלץ לחזור לארמונו כלעומת שבא. רגוע במקצת עקב הבטחת משה שלא ימות הלילה, אך מאידך מתוח מהנבואה על העתיד להתרחש.

 

מציאת חן

בבוקר שכולו הלל והודאה לה', יצאו בני ישראל לקיים את ציווי ה' לרוקן את מצרים מכל דבר בעל ערך.

היתה זו גבורת נפש עצומה מצד בני ישראל ללכת לבתי המצרים באותו בוקר, שעה שהמצרים היו שרויים במצב נפשי קשה ביותר. שהרי מתם מוטל היה לפניהם. שעות מעטות לפני כן שחטו, צלו ואכלו ישראל, את אלהיהם, את השה. וכעת הוטל עליהם ללכת לבית המצרי ולבקש כלי כסף, זהב ובגדים.

"מציאת חן" שנשאו בני ישראל בעיני מצרים היתה פליאה עצומה, שלא תאמן: יותר ממאתיים שנה שנאו המצרים את בני ישראל. עוד מאז בואם למצרים, בימי יוסף, מאותה תקופה "לא יכלו לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". בנוסף לכך בשנה האחרונה הם עוד ספגו עשר מכות איומות. לקו פעם אחר פעם בגופם, וסבלו הפסדים בממונם וברכושם. אלילם וכל דתם הושפלו עד עפר לעיני כל העמים. פרעה ומצרים, שליטי העולם העתיק, הפכו ללעג ולקלס בעיני כל העמים, וכל זאת מחמת ישראל. ואף על פי כן מצאו בני ישראל חן בעיני מצרים.

כמות החפצים שקבלו מהמצרים היתה כה גדולה, עד שלכל אחד ואחד מישראל היו אוצרות שהטעינום על תשעים חמורים לכל הפחות. סך הכל היו מליוני חמורים. כל חמור היה טעון בכסף, זהב, אבנים טובות ובגדים.

 

הרגע הדרמטי ביותר - היציאה!!!

בני ישראל לא לקחו עמם מזון ביציאתם ממצרים מלבד המצות והמרור שנשארו לאחר שסיימו לאכול את קרבן הפסח, ובצק שלא הספיקו לאפותו. המצות והמרור נישאו צרורים בשמלותם על שכמם, ולא הטעינו אותם על בהמתם משום חיבוב המצוה, אף על פי שהיו להם בהמות לרוב. מלבד דברים אלו, לא לקחו עמהם צידה נוספת לדרך.

בני ישראל יצאו ממצרים בשנת 2,448 לבריאת העולם. בחמישי בשבת, בחמישה עשר לחודש ניסן, שמזלו מזל טלה, בחודש האביב. אותו יום היה לאחר ארבע מאות ושלשים שנה מיום ברית בין הבתרים כשנגזרה עליהם גזירת השעבוד במצרים.

"בעצם היום הזה" - בחצות היום - כשהשמש עמדה ברום שמים, יצאו ישראל, לא בלילה, וגם לא בתחילת היום או בסופו, אלא דווקא באמצעו.

 

משה לוקח את עצמות יוסף, כפי צוואתו

יוסף ציווה בטרם פטירתו לבני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל. עתה כאשר יצאו ממצרים, היה עליהם לקיים את צוואתו.

כל בני דורו של יוסף נפטרו זה מכבר. הלך משה רבנו לשרח בת אשר שזכתה באריכות ימים, בזכות זאת שבישרה ליעקב כי יוסף עודנו חי, ושאל אותה: "היכן מקום קבורתו של יוסף"? אמרה לו: "ארון של מתכת עשו המצרים ליוסף ושיקעו אותו בתוך היאור, כדי שיתברך נהר הנילוס בזכותו. בנוסף לכך, חרטומי מצרים אמרו לפרעה: "אם חפץ אתה שבני ישראל לא יצאו ממצרים, הטמן את עצמותיו של יוסף במקום שלא יוכלו למוצאן".

הלך משה ועמד על שפת הנילוס וקרא בקול: "יוסף, יוסף! הגיע זמן גאולתם של בני ישראל. תן כבוד לה' אלוקי ישראל! בשלך מתעכבים ישראל... אם יצוף ארונך ניקחהו עמנו לארץ ישראל, ואם לאו, נקיים אנו מן השבועה שהשבעתנו".

מיד נראה ארונו של יוסף צף ועולה מן התהום. נטל משה את ארונו של יוסף, ויחד עם כל בני ישראל יצא ממצרים.

 

עכשיו זה רשמי - בני ישראל אינם חוזרים מצרימה

בעת יציאת מצרים התאספו כל בני ישראל יחדיו בעיר רעמסס, ומשם הלכו לסוכות.

מסוכות נסעו בני ישראל לאיתם, שבקצה המדבר. שם חנו ישראל, בדרכם לארץ ישראל.

היהודים אמרו לפרעה כי הם יוצאים לשלושה ימים לזבוח לאלוקיהם, ולאחר מכן הם עתידים לשוב למצרים. פרעה שלח עימם שוטרים מצריים לפקח על כך שבני ישראל אכן יחזרו למצרים לאחר שלושה ימים.

ביום הרביעי ליציאת בני ישראל ממצרים, הודיעו השוטרים המצריים לבני ישראל כי הם חייבים לחזור מיד למצרים, מאחר שיציאתם מוגבלת לשלושה ימים בלבד.

אולם היהודים ענו לשוטרים, כי הם כבר אינם עבדים ואין בדעתם כלל לשוב למצרים.

השוטרים מיהרו לחזור למצרים ולספר לפרעה שהיהודים מרדו בו ואין בדעתם לשוב למצרים.

 

הצבא המצרי יוצא למלחמה

פרעה החליט לרדוף אחר היהודים ולהחזירם בכוח למצרים, לקחת מהם את רכושם שלקחו מהמצרים.

בכדי לשכנע את כל העם המצרי לרדוף אחר היהודים, הבטיח להם פרעה כי הוא יחלק להם את הרכוש הרב המצוי בידי היהודים הבורחים, ולא יטול את השלל לעצמו. בכוונתו לחלק ביניהם גם כסף וזהב רב שהגיע למצרים בימי הרעב.

פרעה קשר את מרכבתו לסוסתו המהירה, ויצא בראש עמו לכיוון המדבר במטרה לתפוס את בני ישראל המורדים, להכניעם ולהשיבם למצרים.

המצרים הצליפו בסוסיהם ללא רחם, ואמנם הסוסים דהרו במהירות עד שאותה דרך שעברו בני ישראל בשלושה ימים, הספיקו המצרים לעבור ביום אחד בלבד.

 

ליל שביעי של פסח - הדרמה על הים

במשך ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר, ליוו אותם בקביעות עמוד האש ועמוד הענן. עמוד האש היה מאיר להם את הדרך בלילות, ואילו עמוד הענן היה משמש כמורה דרך ומיישר להם את הדרך במדבר.

בליל שביעי של פסח, כשעמדו בני ישראל על שפת ים סוף, לא הסתלק עמוד הענן כפי שהיה רגיל בכל לילה, אלא עמד מאחורי בני ישראל, כחומת מגן בין מחנה מצרים לבין מחנה ישראל. עמוד הענן קלט לתוכו את החיצים ואת האבנים שזרקו חיילי המצרים, ולבני ישראל לא אירע כל פגע.

 

הצבא המצרי מכתר את בני ישראל

בני ישראל עמדו בקצה המדבר כשמצדם האחד ים סוף, מצדם האחר חיות טורפות, ומצד נוסף חיל פרעה שכלל חיל פרשים משוריינים על סוסים אבירים השולחים לעברם אבנים וחיצים. פרעה המלך וחילותיו החמושים נעצרו מול בעל צפון, אחד מאלילי מצרים, שם זבחו המלך והשרים לפני הפסל מתוך תקווה שהפסל יעזור להם במלחמתם.

באותה עת נפל על בני ישראל פחד נורא. מרוב בהלה, נחלקו בני ישראל לארבע קבוצות. בני ראובן, שמעון ויששכר אמרו: "טוב לנו להכנס לתוך הים ולטבוע, מאשר לחזור לארץ מצרים לבית עבדים". אמר להם משה: "לא תטבעו בים, עמדו וראו את ישועת ה'". בקבוצה השניה היו בני זבולון, בנימין ונפתלי, הם הציעו לבקש את סליחת פרעה ולשוב לארצו. אמר להם משה: "אל תחששו מהמצרים, הנכם רואים אותם בפעם האחרונה". בקבוצה השלישית היו בני יהודה הגבורים, אשר לא הסכימו להכנע למצרים: "נלחם בהם עד חרמה". אמר להם משה: "אינכם צריכים להלחם, הקדוש ברוך הוא ילחם לכם". בקבוצה הרביעית היו בני גד ובני דן, אף הם רצו להלחם במצרים ולהפתיעם במלחמה, אך משה לא הסכים ואמר להם: "ואתם תחרישון".

באותה שעה עמדו בני ישראל וקראו בקול גדול: "אנא ה', הושיעה נא". מיד קיבל הקב"ה את תפילתם, וירד להצילם מיד רודפיהם.

משה רבנו עמד והמשיך להעתיר ולהתפלל עבור בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושיעם מכל צרותיהם.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "בני נמצאים בצרה ואתה מאריך בתפילתך? אמור להם ללכת לקראת הים". שאל משה: "כיצד יעברו בני ישראל את הים?" ענה לו ה': "אני הוא אשר אספתי את כל המים שבעולם בששת ימי בראשית שיקוו למקום אחד, וכי כעת לא אוכל לצוות על ים-סוף להתאסף ולתת ליהודים לעבור? "מיד מסר משה רבנו את דברי ההבטחה של ה' לבני ישראל. כאשר שמעו העם את דבריו, האמינו בה' ובמשה עבדו, וקיוו לישועתו.

 

בקיעת הים

ה' ציוה על משה להכנס עם בני ישראל לתוך הים, ובתוך כדי כך להרים את מטה האלוקים, אשר בידו, על הים. בני ישראל עשו כדבר ה', והחלו להתקדם לתוך הים. ראשון הנכנסים היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה. כאשר הגיעו המים עד ראשו, נבקעו מי ים סוף, ובני ישראל עברו בתוך הים ביבשה, בין החומות הגבוהות, משתאים לנוכח גודל הנס.

כאשר ראו המצרים את היהודים מהלכים בתוך הים ביבשה, מיהרו ונכנסו אף הם עם סוסיהם ורכבם לתוך ים סוף. מיד הוריד הקדוש ברוך הוא את עמוד האש, שהחל לחמם את הבוץ שבשפת הים, עד שהבוץ רתח כזפת לוהט. הסוסים שניכוו ברגליהם החלו להשתולל ולהגביה את רגליהם מעל פני האדמה. הרוכבים נפלו מהסוסים כשגופם נחבט בקרקע. גם המרכבות הרתומות לסוסים התפרקו. ושברי המרכבות עפו לכל עבר.

לאחר שבני ישראל עברו את ים סוף ועלו ליבשה, ציוה ה' על משה לנטות את ידו על הים, והמים שבו על המצרים, על סוסיהם ועל רכבם. באותו רגע נפלו חומות המים האדירות ברעש איום ונורא, וכל המצרים שהיו בים או בסמוך לו טבעו וירדו במצולות ים.

 

ביזת הים

בעוד בני ישראל עומדים על שפת הים, נפלטו גופותיהם של המצרים אל החוף, מלאות בתכשיטי זהב, אבני חן וכסף. בנוסף לכך מצאו בני ישראל את אוצרות המלכים שלקח פרעה מלך מצרים כדי לחלקם בין בני עמו, וכן את אוצרות יוסף הצדיק שאסף ממון רב בשנות הרעב. בני ישראל המאושרים אספו שלל רב על שפת הים, ולא רצו כלל לעזוב את המקום, שמא יתגלו לפניהם אוצרות נוספים, אך משה זירז אותם לעבר המדבר.

 

הגאולה הושלמה, שירת הים

לאחר שבני ישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים, פתחו את פיהם בשיר ובשבח, בהלל ובהודיה לה' בורא העולם, שהצילם מהמצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

העם כולו שיבח ופיאר את ה' על הניסים הרבים במצרים, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. באותה שעה שרו בני ישראל לפני ה' את פסוקי השירה בפרשת "אז ישיר".

לאחר שהגברים שרו שירה לפני ה', לקחה מרים תוף, וכל הנשים יצאו אחריה בשירים ובמחולות.

מפאת חשיבותה של שירת הים תיקנו חכמים לומר שירה זו בתפילה בכל יום ויום, ואשרי האומרה מתוך שמחה עצומה ומתוך רגש פנימי של הודיה ושבח לה', עושה הנפלאות.

שירת הים היא שירת הודיה לה' אלוקי ישראל על כל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים, ועל הנסים שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לנו עד ביאת המשיח, במהרה בימינו אמן.


לא נתקבלו תגובות לרגע זה
הדפס
שלח לחבר
הוסף תגובה
נושאים ראשיים
תוכנית המסע
פעילות ערכים
מוזיקה יהודית
יהדות וחברה
זהות יהודית
הטיפ היומי
מיסטיקה וקבלה
מדע ויהדות
זוגיות
תפילה
פלאי גוף האדם
סיפור לשבת
פיתוח האישיות
פרקי אבות
טעמי המצוות
בין ישראל לעמים
שבת
פרשת השבוע
אמונה ובטחון
חינוך ילדים
חגים ומועדים
ראש השנה
יום הכיפורים
צום גדליה
סוכות
שמחת תורה
חנוכה
עשרה בטבת
ט``ו בשבט
פורים
פסח
ספירת העומר
יום השואה
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום העצמאות
ל``ג בעומר
יום ירושלים
שבועות
בין המצרים
ט` באב
ט``ו באב
חודש אלול
השקפה ואמונה
היה שותף |  אודותינו |  צור קשר |  סדרות |  שאלות ביהדות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת ומועדים |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכנית המסע |  נושאים:  
RSS |  נוספים: