ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר שאלות ביהדות סדרות לוח אירועים תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
שבת הגדול
ערכים
חד גדיא
משה שינפלד
עשרת המכות – הסמינר הארוך בהיסטוריה
נח גוטמן
המימונה – חג האמונה
ערכים
עשר המכות
ערכים
מאמרים נוספים
שאלות דומות
מכת ברד
זאב גרינוולד
מכת דם
זאב גרינוולד
מכת ערוב
זאב גרינוולד
מכת בכורות
זאב גרינוולד
להמחיש לילדים את יציאת מצרים
זאב גרינוולד
שישה עשר מי יודע? - סיפור לפסח שישה עשר מי יודע? - סיפור לפסח
פסח ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
כששמע קלמן כי מתעתד בנו לבקר בבירקנאו קרא אותו אליו וייסרו במילים קשות כגידים - "אתה לא תיסע לבירקנאו! כפות רגליו של בני לא ידרכו על אדמה ארורה זו!" שאג קלמן. – "כיצד זה מעז אתה ללכת ל"שם" וכי חושב אתה כי בנסיעתך לשם תדע את אשר קרה? וכי מחקר אתה עושה לך? כל חיי בקשתי להעניק לך חיים "רגילים" ועכשיו אתה נוסע ל"שם" זו סטירת לחי עבורי ועבור אמך, פוקד אני עליך במצוות כיבוד אב, לא תסע לבירקנאו ולא תדרוך על אדמת פולין!". אלא שבנו עקשן היה

עמדנו על ה"רמפה" בבירקנאו. הדשא הירוק עטף את אדמת המחנה, ושיווה לו מראה של פינת חמד שקטה. רמאי הוא הדשא בבירקנאו כשכניו הפולנים. שותף מלא למכחישי השואה, שאם לא כן, כיצד הוא מעז לצמוח בבית הקברות הגדול בתבל, ולהסתיר בעליו הירוקים את שהתרחש בו?

את הדממה הכבדה, קטעו קולותיהם של שני ילדים פולנים, הם חלפו על פנינו רכובים על אופניהם. הבטתי אחריהם, האם הם יודעים מה קרה כאן? האם הם מתביישים? האם איכפת להם? לפי חשבוני יתכן שהסבא שלהם "עבד" פה. הזעם אפף אותי.

- "ראית את החצופים הללו? עוברים ב"בית" שלנו עם אופניים, וצוחקים כאילו כלום!"

הרב בנימין טפח על כתפי ואמר בכאב: "עזוב, אהרן, עזוב. הזעם לא יחזיר את הגלגל אחורנית. מבחינתם אושוויץ-בירקנאו אינו אלא מכשול המפריד בין ביתם שבבז'ז'ינקה למרכז המסחרי של העיירה אושוויץ".

התיישבנו ליד השער, מימין ל"רמפה", במקום בו נהג לעמוד "מלאך המוות" – מנגלה. הרב בנימין הוציא מתרמילו מפוחית ישנה, קירבה אל פיו באמנות, ובעזרתה הפכו נשיפותיו לצלילי ה"דנובה הכחולה". אני, שיודע אני פרק או שניים בהלכות ה"שואה", ידעתי מדוע בחר לנגנה שם והצטמררתי. איך שמנגינה יכולה לשקר.

"מספיק הרב, מספיק עם המנגינה הזו, אל תנגן, לא יכול לשמוע אותה". מאז שידעתי כי מנגינה זו שימשה את יוזף מנגלה, עת היה חורץ גורלות במקלו, לא שמעתיה עוד. טה טה, טה טה.... שמאלה. טה טה, טה... בת כמה את? שש עשרה? ימינה, טה טה, טה טה... טה... שמאלה. איך שמנגינה יכולה לשקר.

הרב בנימין הרחיק את המפוחית מפיו ואמר: "אתה יודע? יש עומק בניגון המפוחית. דווקא כאן יש לו משמעות. המפוחית לוקחת אויר 'ריק' מן הריאות, והופכת אותו ליצירה מוסיקלית. ואילו כאן", אמר כשהוא מצביע לעבר משרפה 2, "כאן לקחו יצירות אנושיות והפכו אותן לאויר". כשסיים, הצמיד את המפוחית שוב אל פיו, וניגן. לא... לא את ה"דנובה הכחולה", האדישה והמנותקת. "ו...נתנה תוקף... קדושת היום... כי הוא נורא ואיום...", אפילו המפוחית בכתה.

***

במשפחות "רגילות", מעלה צמד המילים "ליל הסדר" זיכרונות מתוקים של שמחה ואחדות משפחתית. שם הצופן געגועים עזים לעבר שאיננו. אלא שמשפחתו של קלמן לא היתה "רגילה" ולכן, לא עורר בם זכרון "ליל הסדר" רגשות עדינים אלו. מעולם  לא התגעגעו אליו. ההפך הוא הנכון. "ליל הסדר" במשפחתו של קלמן מהול היה בחרדה ובפחד, מעורב בתסכול ובאימה, בתפילה ש"בבקשה, ריבונו של עולם, רק שיעבור בשלום "ליל הסדר" הזה. בבקשה ממך רק השנה". מדוע היו מתפללים תפילה זו? משום שאם היה הדבר תלוי בהם, היו משלמים כל הון שבעולם כדי לדלג על סיוט "ליל הסדר" שבביתם. אמנם "ליל הסדר" הקלמני נפתח בשמחת פסח אך הסתיים כאבלות הנוהגת ב"תשעה באב".

מידי שנה עם פריחת האביב, מתרחב לב הבריות ה"רגילות" ומתמלא בשמחת התחדשות, לעומתם לבני משפחת קלמן היה האביב סימן רע, ועם בואו היה ליבם מצטמק ורע לו. וממתי היה מצטמק? מאותו רגע בו היה פותח החזן באמירת "יהי רצון" של ברכת חודש ניסן ב"שבת מברכים". פניהם היו נופלות ואינן עולות עד אחר "ליל הסדר". באותו רגע היה מתרוקן מוחם ממחשבות "רגילות". מחשבה יחידה היתה ממלאת את כל ישותם: "האם 'זה' יקרה גם השנה, או שמא ירחם ה' ונזכה ליציאת מצרים פרטית".

אספר לכם את סיפור קלמן ומשפחתו:

***

איש טוב היה קלמן. דרך ארץ הייתה לו וקדמה לתורתו. גם מעשיו הטובים מרובים היו מחכמתו, ועל כן אלו ואלו נתקיימו בידו. איש של צורה היה, חד מחשבה ובעל "רגש" וגם דעת תורה היתה בו ואם תשאלו מדוע לא הפך לגדול הדור, אין זאת אלא שמחלתו גרמה לכך. חולה היה קלמן במחלה קשה ונוראה, ככל שביקש לה מזור לא מצא. מחלה זו שם יש לה, והיא מכונה בפי הדיוטות אטומים וחסרי רגש בשם: "ניצול שואה".

אולי אינכם יודעים, אך מחלה זו קשה משאר המחלות שבעולמנו. שכל המחלות אפשר שתהיה להן ארוכה. ואפשר שלא. ואילו מחלה זו אין לה ארוכה. ולא זו בלבד אלא שכל המחלות אינן מועברות בירושה ואילו זו עוברת בירושה מחיים, ישירות אל ליבם של בני הבית. מרגע שחלה בה אבי המשפחה, חלו בה גם בני ביתו. למחלה זו אין תקווה כלל, שאין לך רופא בשר ודם שיוכל לרפאה.

כיצד זה ניתן להגדיר בשתי מילים נבובות "ניצול שואה", מחלה אנושה מסוג זה? וכי "ניצול שואה" הוא? והלא מת מהלך הוא? אם תשאלו אותם עצמם, יאמרו לכם ששקרניות הן המילים, ואין בהן כדי להגדיר את סבלם וכאבם.

ניצול שואה היה קלמן, ומכאן שאנושה היתה מחלתו אלא שלא הכירו בה הבריות, שכן במהלך כל ימות השנה "שותקת" היתה, מקננת בגופו בדומיה. ממתינה בסבלנות ליום חגה שחל ב"ליל הסדר". בלילה זה הייתה מתעוררת ועולה, חושפת באחת את מלתעותיה האכזריות, מגלה את פרצופה האמיתי ומתפרצת במלוא עוזה. שורפת כלבה רותחת את כל הנקרה בדרכה, ובכלל זאת אף את ליבם של בני משפחתו, ומשנשרף ליבם הושבתה שמחתם.

לכן, מידי שנה עם בוא האביב, היה הפחד לופת את גופם. יודעים היו שאביב זה מבשר על בוא הפסח וזה אינו בא אלא אם כן "ליל סדר" בתחילתו. ומכאן הפחד והעצב, המתח והאימה.

***

בתחילה היה "ליל הסדר" נחוג בבית קלמן כבשאר המשפחות. ניצב היה קלמן בראש השולחן, כשהוא עטוף ב"קיטל" לבן כשלג וזקנו שירד על פי מידותיו השווה לו מראה כשל מלאכי השרת. גם השולחן "רגיל" היה בתחילתו, ועליו נחה ה"קערה" ובה סימני ה"סדר", היין והגביע. אלא שרגילות זו שקרית היתה, ומי שעין חדה לו, היה מגלה כי כבר בתחילתו שונה היה שולחנם משאר שולחנות.

מעולם לא הניחה אשתו את צלחות הסעודה לפני הסועדים, טרם בואם אל ה"שולחן עורך", כנהוג בשאר משפחות. מידי שנה בטרם קידש היה פונה קלמן אל אשתו ושואל: "מדוע אין הצלחות מונחות על השולחן?" והיא שאישה כשרה הייתה שתקה. מתוך שכיבדה אות, שתקה.

קידש קלמן על הכוס, ופתח בקריאת ההגדה כבשאר משפחות "רגילות", כלפי חוץ היה ה"סדר" מתנהל על מי מנוחות, אלא שמנסיונם רב השנים ידעו המסובים ששקט זה מעורר הוא תקוות, רק כדי לנפצן לרסיסים. ידעו כולם שהנה עוד מעט קט הם מגיעים אל: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ואז... "זה" יעלה, והכול יתהפך, שהרי מה נשתנה "ליל סדר" זה מכל לילות הסדר?

וכך "זה" היה מתרחש.

משהגיעו אל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", היה קלמן פוסק מקריאתו ומתבונן בהגדה. התבוננות זו היתה מביאה את גופו לידי רעדה, בתחילה רעידתו קלה ואינה נראית, ומרגע לרגע היתה מתעצמת. היה קלמן מביט בהגדה וממלמל בשקט הברות שאיש אינו יודע את משמעותן. אט אט היה מבטו מתערפל, וכך היה לוחש: "מה נשתנה... מה נשתנה... מה נשתנה...". מבקש להמשיך ואינו יכול. בכל פעם, שהיה חוזר על מילותיו, היה קולו מתגבר, , עד שהפך כולו לכדור אש, וזעקה מרה כלענה היתה פורצת מפיו, וממנה חששו כולם: "מההה נששתתננההה... מהההה נשתנננההה..." זעק קלמן, ואז היה מתנודד גופו כקנה ברוח, והיה נחבט ראשו בשולחן בעוצמה רבה והוא אינו מרגיש כלל. ממשיך בזעקותיו הממלאות את חלל עולמו, ואז היה מתעלף. משנתעלף היו עטים עליו אשתו, בניו ובנותיו, כשמגבות בידיהם, מבקשים לעצור את הדם הניגר ממצחו הפצוע.

גם מתוך עלפונו היה ממשיך הקול להשתחרר מפיו, אלא שמתוך שאפסו כוחותיו, בשקט היה לוחש: "למה?.... למה?.... רבונו של עולם... למה?..."

אם תשאלו, מדוע לא עצרו בניו ובנותיו בעדו? אשיב לכם, כי בשנים עברו ניסו לאחוז בו ולהרגיעו, אלא שמחמת מעשה שהיה חדלו מכך. בטירופו, היה קלמן מסוכן עד מאוד, וחששו בני משפחתו להתקרב ל-ד' אמותיו, ומתוך כך ישובים היו מאובנים בכיסאותיהם, ומתפללים ש"זה" יעבור, והחבטות הנוראות לא יסכנו את חייו.

לא ידעו יוצאי חלציו, מדוע דווקא ב"ליל הסדר" הייתה מחלתו מתפרצת. כל שידעו שגזירה היא ואין להם רשות להרהר אחריה. מביטים היו באמם החיוורת, שאף היא "ניצולת שואה" כמותו, ולא היו יודעים אם מתוך כבודו שותקת או שמא יודעת היא את סודו, ומכאן שתיקתה. ניסו פעם לשואלה בעניין המחלה אך ראו ששותקת היא, ועזבוה.

לאחר שהטיבו את מצבו, היו ממשיכים באמירת ההגדה כאבלים, והיה נראה "ליל הסדר" בבית קלמן כאמירת "קינות לתשעה באב", מה אלה בכאב ובבכי, כך אלה...

***

כשביקש בנו לנסוע לפולין, סיפר על כך לקלמן אביו. כששמע קלמן כי מתעתד בנו לבקר בבירקנאו, קרא אותו אליו, וייסרו במילים קשות כגידים: "אתה לא תיסע לבירקנאו! כפות רגליו של בני, לא ידרכו על אדמה ארורה זו!", שאג קלמן, "כיצד מעז אתה ללכת ל'שם', וכי חושב אתה כי בנסיעתך לשם תדע את אשר קרה? וכי מחקר אתה עושה? כל חיי בקשתי להעניק לך חיים 'רגילים', ועכשיו אתה נוסע ל'שם'. זו סטירת לחי עבורי ועבור אמך, פוקד אני עליך במצוות כיבוד אב, לא תסע לבירקנאו ולא תדרוך על אדמת פולין!".

אלא שבנו עקשן היה, ואף "שאלת רב" עשה בענין. בטרם החליט ידע כי אביו יתנגד, והקדים רפואה למכה.

משראה קלמן שמתעקש הוא ללכת, החל לשדלו בתחנונים: "בני, איש זקן אני, רחם עלי ועל אימך, בשביל מה אתה צריך את זה? למה לך לפרנס את הפולנים הרשעים? במטותא ממך, אל תיסע" אף אל אשתו פנה: "מה לך שותקת? וכי את לא באת מ'שם'? אמרי לו גם את שלא ייסע". אלא שאשת קלמן שתקה. וכך מידי יום היה מתקשר קלמן לבנו, ושואל וחוזר ושואל: "נו, אז אתה נוסע או לא?" כאילו יש בדבריו כדי להרחיק את הקץ.

ערב הטיסה התקשר קלמן שוב, ואמר לבנו ביובש ובקרירות: "אני מבין שאתה נוסע למרות בקשותי, זו זכותך. אך דע לך בני, הנסיעה הזאת תהרוס אותך". סתם ולא פירש. כשהחזיר את השפופרת לעריסתה, חשב בנו: "מה כבר יכול ביקור בבירקנאו לעשות לי? להרוס אותי?" נטל את מזוודתו ופנה לכיוון הדלת. כשהניח ידו על המזוזה, צלצל הטלפון שוב, שב על עקביו, נטל את השפופרת והצמידה לאוזנו, מן העבר השני נשמע קולה של הדודה קלרה אחות אביו.

"מה שלומך מותק?" שאלה בעדינות.

"אני בסדר גמור, דודה".

"אתה נוסע לפולין?"

"כן", השיב ביובש.

"אז תקשיב טוב, ילד. אתה לא נוסע לפולין לפני שאתה עובר אצלי, שמעת?"

"דודה תראי, אני בדרך לשדה התעופה! נוסע וזה סופי! כך שאם את מבקשת לשכנע אותי...".

"לא, לא", אמרה הדודה, "אתה מוכרח לעבור אצלי בבית. אם אתה כבר נוסע, לפחות תיסע כמו שצריך, אתה מבין? כמו שצריך".

סקרן גדול היה בנו של קלמן, וכיון שרצה לדעת את סוד המילים: "כמו שצריך", קיים את הבטחתו. בדרך לשדה התעופה עבר בביתה של דודה קלרה, כשנכנס היא המתינה לו ישובה על כורסה בסלון, כאילו חיכתה לו מרגע שנסתיימה שיחת הטלפון ביניהם.

"שלום דודה, באתי, אני קצת ממהר, מה רצית לומר לי?"

הדודה קלרה הביטה בו ממושכות: "שב רגע, זה לא על רגל אחת. אתה צריך לנסוע כמו שצריך".

***

"הם הגיעו לבירקנאו מהונגריה בערב פסח תש"ד. בקרון אחד הצטופפו כולם, מאה איש. משפחה שלימה, סבא וסבתא, אבא ואמא, אחים ואחיות, ילדים ונכדים, מאה איש... כשנפתחו הדלתות נשמעו צעקות: "שנל... שנל... לרדת מהר... לא לקחת כלום". על ה"רמפה" עמדו אסירים חסרי פנים בבגדים מפוספסים, ביניהם הסתובבו אנשי אס. אס. מלווים בכלבים אימתניים. כולם ירדו והותירו מאחור את חייהם בתוך מזוודות ישנות על רצפת הקרון. מחובקים עמדו שם, מחזיקים אלו באלו, כטובעים במצולות המבקשים להיאחז בקרש הצלתם האחרון.

כשהגיעו ל"רמפה ההונגרית", הבחינו באנשים המפוספסים שעמדו שם ובעזרת מקלות שבידיהם "סידרו" את האנשים ההמומים בשורות. בראש השורה עמד קצין אס. אס. כשחיוך על פניו, קרח ופיו שורק מנגינה עליזה, הייתה זו ה"דנובה הכחולה". לקצב המנגינה נענע האיש הקרח את המקל שבידו כמנצח תזמורת, ימין ימין... שמאל, ימין, ימין... שמאל... שמאל... שמאל... שמאל... שמאל...שמאל...

"לא טוב שמאל", לחש האיש בפסים, "שמאל זה דין, שמאל זה רע, שמאל זה גז. תגידו שש עשרה, כולכם שש עשרה" אמר ונעלם.

האיש המחייך המשיך לשרוק "טה טה... טה טה... שמאל... שמאל... שמאל... שמאל...". כנראה שהקור והקרח מצד שמאל נבראו.

שיינא אחותי עמדה לצידו של קלמן, בידה האחת החזיקה בו, ובשנייה חיבקה אל ליבה את גולדהל'ה בת השנתיים. היו לה צמות קטנות ושמלה לבנה עם נקודות שחורות, היא בכתה וחיבקה את צווארה של שיינא בשתי ידיה. סבתא וסבא עמדו לפניהם והאיש הורה להם לצעוד לשמאל. לא הבנתי, סבא וסבתא הם דין? מלאים הם ברחמים, בטח האיש בפיג'מה שיקר. כשהגיע תורה של שיינא לעמוד לפני ה"מנצח", הורה לה במקלו להעביר את גולדהל'ה הקטנה לסבתא, ולצעוד ימינה עם קלמן בעלה, אלא ששיינא סרבה!.

היש בעולם סופר ועט שיתארו זאת? ביד אחת החזיקה אחותי שיינא בבעלה ובחיים, בידה השניה החזיקה בגולדהל'ה שלה ובמוות, וצריכה הייתה להכריע ביניהם. רצתה שיינא לחיות, אלא שאוהבת היא את גולדה'לה שלה, דינה של גולדה'לה נגזר וצריכה היא להחליט, החיים או גולדה'לה, ומתוך שמורגלת הייתה שיינא לומר כי כל חייה הם גולדה'לה שלה קיימה את דבריה. היש בעולם סופר או מורה שיידע לפסוק כיצד יש לנהוג במקרה מעין זה? אה? לנסוע לבירקנאו אתה מבקש?. שיינא שלי... מסכנה שלי... בכתה דודה קלרה, תמיד אמרה שגולדהל'ה היא כל חייה. ניגבה דמעותיה, שתתה מכוס המים והמשיכה בדיבורה:

קלמן, בעלה וגיסי, משך בידה של שיינא לימין, אלא שליבה משך לשמאל: "תני לה אותה...", צרח לעברה בטירוף, "תני, תני, אני פוסק לך... את מחוייבת לשמוע בקולי, בעלך אני... תני לסבתא... תני".

סבתא שעמדה כבר בצד שמאל, חכמה הייתה ובטביעת עין ניחנה. ידעה היטב מדוע ביקש איש ה"קרח" להפקיד בידיה את נכדתה, ואף היא קראה אליה: "תני שיינא... תני לי... מבטיחה אני לך בתי, אשמור עליה עד שניפגש...", הבטיחה סבתא ובכתה... והאיש הקרח... חייך. אלא ששינא, אחותי, הגנה על גולדה שלה כלביאה. נותרה על מקומה מנותקת לחלוטין. עיניה ממוקדות במלאך המוות העומד מולה, שותקת כאומרת: "תחליט אתה אדוני... תחליט אתה... שאם אלך לימין מתה אנוכי, ואם אלך לשמאל מתה אנוכי... תחליט אתה..." אלא ש"אדוני" זה, רופא היה, ואין דרכו של רופא להחליט עבור מטופליו.

מנגלה הביט בה במשך כמה שניות והמתין... ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. שונה הוא זמן בירקנאו, מזמן שאר העולם שבירקנאו "פלנטה אחרת" היא, ואין חלקי הזמן שבה שווים לזמנינו. בבירקנאו יקרות היו השניות כחודשים, והשעות כשנים.

משהבחין הרוצח שאינה מוותרת, פסק משריקתו והורה לה במקלו, כשחיוך על שפתיו: "שמאלה...". משנגזר דינה, עקרו המפוספסים את ידו קלמן מידה, ושילחוה שמאלה אל בית המוקד. חוץ מקלמן, כולם נלקחו שמאלה... כולם.

עמדנו מאחור, שתינו, אני וטויבה אחותי, המשיכה דודה קלרה, צעירות היינו מאחותנו שיינא. כשהגיע תורי, מתחתי את גבי וזקופה ניצבתי בפניו. "בת כמה את?", שאל בחיוך. "שש עשרה... יה... יה... ששש עששרהה...", גמגמתי בשקט. הוא כעס עלי, ידע ששיקרתי: "יה... יה... עלה זעכצן" (כולם שש עשרה) הפטיר ברוגז כשמבטו אומד את גילי האמיתי. לאחר שניה פסק: "ימינה". צעדתי אחרי גיסי קלמן, שגבו רטט מבכי, לא אמרתי כלום. ידעתי כי בשניות אלו עומדת טויבה אחותי התאומה מאחורי, וגוזרים את דינה. פחדתי להביט לאחור, שלא יחזור בו המלאך מגזירתו, ואז... הרגשתי נגיעה בגבי, הייתה זו טויבה אחותי. עיניה ריקות ואטומות, ופיה לוחש: "שש עשרה... שש עשרה... בת שש עשרה... גם שיינא שש עשרה... גם אמא שש עשרה... כולם שש עשרה... שש עשרה... עלה זעכצן... עלה זעכצן...".

לאחר השחרור, מילאה אחותי התאומה טויבה את מקומה של שיינא אחותנו, ונישאה לקלמן גיסנו. קלמן וטויבה אלו הוריך הם. דע לך ילד קל דעת, דע לך שלאביך קלמן היתה אשה ושיינא שמה, היתה לו בת וגולדל'ה שמה, עם צמות יפות ושמלה לבנה עם נקודות שחורות. אמך, אחותי טויבה, אחות שיינא היא, ונישאה לאביך שהתאלמן מאחותינו שיינא הי"ד. אנחנו לא משפחה "רגילה" ילד. עכשיו כשאתה נוסע לבירקנאו "כמו שצריך", עמוד ליד השער בצומת המרכזי שבבירקנאו, ותדע מה קרה "שם". זה היה ב"ליל הסדר" תש"ד".

דודה קלרה סיימה את דבריה ונשתתקה. אחיינה ישב על מקומו חיוור כסיד, אצבעותיו מלבינות מכאב, מחזיקות בידית המזוודה וליבו סוער כאניה טרופה בלב ים.

***

ירד למכונית, אשתו שישבה ליד ההגה, הביטה בו: "מה היא רצתה ממך?" שאלה כדרכם של אנשים "רגילים". אמר לה, שכשיחזור יסביר לה. חשבה ששתיקתו זו מחרדת הטיסה היא נובעת והניחה לו. מה יאמר לה? שפתאום מתברר שלאבא שלו היתה אישה אחרת? שיש לו אחות שאינו מכיר? שדודתו הפכה לאימו? שאבא שלו נשוי לגיסתו? זה לא טוב בשבילה, זה יכול לבלבל אותה, והיא הרי אשה "רגילה".

כשישב במטוס הבין לפתע מדוע שונה "ליל הסדר" בבית הוריו משאר ה"סדרים" הנערכים במשפחות "רגילות". הבין גם מדוע דווקא ב"ליל הסדר" מתפרצת מחלתו של אבא, שהרי בלילה זה נזרקה בו מחלתו. גם שמה של מחלתו נתברר לו, "ניצול שואה" שמה. את זה ידע מזמן עתה נתגלה לו שמה האמיתי. שמה של מחלת אביו הוא "שיינא גולדה'לה". "ליל הסדר" זה הוא יום הייארצייט של אשתו שיינא ובתו הקטנה גולדל'ה, שצעדו שמאלה בבירקנאו.

על כן, כשמגיע היה קלמן אביו ל"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", היתה נטרפת דעתו מן הכאב, והיה מתנודד וזועק: "מה נשתנה... ריבונו של עולם... מה נשתנה... למה... למהה..." עד שהיה מתעלף מכאב זכרונותיו.

שהגיע לבירקנאו, עצר ליד השער הראשי, משמאל ל"רמפה", הוציא נר נשמה והדליק לזכר אשת אביו, דודתו, ולזכר בתם גולדה אחותו.

***

עם שובו לישראל, נסע לבית אביו, נכנס והתיישב מולו. קלמן שתק והביט בו בעצב: "...אז היית שם...?"

"כן", השיב, "הייתי שם".

"ומה ראית?"

"ראיתי הרבה, אבא. אתה יודע מה ראיתי, ראיתי את שיינא וראיתי את גולדה, את כולם ראיתי", ואז פרץ בבכי... "אבא למה לא ספרת לי? למה? למה שתקת כל השנים? למה לא נתת לנו לשאת את הכאב יחד איתך? למה?"...

קלמן המשיך בשתיקתו ו...דמעות הופיעו בעיניו. זו היתה הפעם הראשונה שראה דמעות זולגות מעיני אביו. אט אט החלה שתיקתו של קלמן להיסדק, והפכה ליבבה קולנית, אלא שהפעם לא חבט ראשו בשולחן, ישב בכורסתו ובכה ללא מעצורים, משיל מעליו משא בן חמישים שנה. כשנרגע, נתייבש מעיין דמעותיו, ושב לשתיקתו הארוכה.

הוא הביט באביו, וידע כי ב"ליל הסדר" הבא לא יבכה אביו, שהרי נתגלה סודו, ואכן כך היה.

בליל הסדר, שלאחר הנסיעה לבירקנאו, לא התפרץ קלמן ב"מה נשתנה", ואף לא הסב עימהם לשולחן. הוא התגעגע מאוד לאשתו שיינא ולבתו גולדל'ה והלך אליהם...

כששרו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ידעו המסובים שעתה יושב אבא קלמן עם אשתו שיינא ועם בתו גולדה בארץ החיים. חסל סדר רעידות, חסל סדר חבטות וחסל סדר פסח. עתה שרים קלמן ושיינא עם גולדהל'ה בקול גדול ובשמחה אמיתית:

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות יש שמאלה וימינה, והלילה הזה כולו ימין. שבכל הלילות יש בני שש עשרה ויש בני עשר ויש בני שבעים, הלילה הזה כולם שש עשרה... כולם... שש עשרה... עלה זעכצן".

***

קמנו מן הדשא. הרב בנימין קלמנזון השיב את מפוחיתו לנדנה. "זה מה שקרה פה אהרן, סיפור אחד שקרה פה".

צעדנו לאורך ה"פסים" החלודים לעבר מגדל "העבודה המשחררת". גשם החל לטפטף על הדשא הרמאי, חברים הם. שניהם מבקשים למחוק את שאירע, אלא שיהודים אנו, ועל כן זכרון ארוך לנו. לא שכחנו את יציאת מצרים וגם לא את מתן תורה, לא את גלות בבל ואף לא את שיינא וגולדל'ה. שונה הוא "ליל הסדר" של היהודים משל שאר אומות, על שום שהיהודים - אנשים לא "רגילים" הם

ב"ליל הסדר" סיפרתי לאשתי וילדי על שיינא וגולדהל'ה. כשסיימתי עמד בני הקטן ושר: "שישה עשר מי יודע? שישה עשר אני יודע... שישה עשר גולדה'לך...



שלח לחבר
נתקבלו 3 תגובות
פתיחת כל התגובות
🗨
  הוסף תגובה
ה` יקום דמם.. סיפור מעורר ומצמרר ישר כח..

פשוט אין

סיפור מרגש מאודד הרבה בזכות הכתיבה היפה

נושאים ראשיים
תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
    ראש השנה
  • יום הכיפורים
  • צום גדליה
  • סוכות
  • שמחת תורה
  • חנוכה
  • עשרה בטבת
  • ט``ו בשבט
  • פורים
  • פסח
  • ספירת העומר
  • יום השואה
  • יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
  • יום העצמאות
  • ל``ג בעומר
  • יום ירושלים
  • שבועות
  • בין המצרים
  • ט` באב
  • ט``ו באב
  • חודש אלול
  • השקפה ואמונה
  • תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: