יצורי אנוש שונים הם זה מזה. שונים בחיצוניותם, באישיותם, בכושרם השכלי, ואף בחברה שבה הם נמצאים. המכלול השכלי והרגשי של אדם מסוים שונה משל חברו.

אופיו של אדם עשוי להיות מורכב מעשירית גאווה, שביעית עצלות, חמישית תאווה, וכן הלאה לכל קו אופי. לאדם אחר יהיה צירוף שונה של קווי אופי

[כמובן, זו רק אנלוגיה. אי אפשר לבודד קווי אופי, כאילו היו יסודות כימיים. כולם מתמזגים יחד לאדם אחד ויוצרים אישיות אנושית ייחודית. כן הדבר גם בכישורים שכליים כמו אינטליגנציה, הבנה, זריזות, חשיבה, זיכרון ועוד. הם יוצרים יחד את המנטאליות של יצור אנוש. גם הסביבה שבה נולד האדם, ובתוכה הוא חי את חייו, משפיעה עליו רבות. לכל פרט קיימות השפעות בלתי ניתנות להערכה על התפתחותו השכלית והרוחנית "כשם שאין פרצופיהם דומים, כך אין דעותיהם שוות" (סנהדרין ל"ח, א')].

ואנו שואלים: מדוע כך הם פני הדברים? האם לא נבראו כל יצורי אנוש לתכלית אחת ויחידה – להשיג את העולם הרוחני על ידי עבודת הבורא? מדוע לא נבראו כולם שווים בכישוריהם?

התשובה: גם מציאות זו היא חסדו של הבורא, חסד שכולו אהבה.

הבה נתבונן. אלוקים יצר אותנו כדי להעניק לנו את האושר המרבי אשר ביכולתו של כל נברא להשיג. את הטוב האלוקי בממדים הגבוהים ביותר אשר בכוחנו לתפוס – גן עדן. היינו מסתפקים בזאת בלבד, אך אלוקים הגביר את חסדו עמנו מעל ומעבר. הוא נתן לנו את המתנה הנשגבה הזאת, את ההנאה האינסופית של העולם הבא, בתוספת תחושה שהיא באמת שלנו. אנו מקבלים את המגיע לנו כשכר על מעשינו הטובים. זכינו לשכר בזכות המאבק בנטיות החומר ובניסיונות החיים. הרגשה זו מגבירה את ההנאה אלפי מונים, ובזאת כבר יכולנו לומר דיינו!

נתאר לעצמנו קבוצת אנשים המתאספת לחגוג את גדולתו של מלך בשר ודם. הייתכן שכל אחד מהם יישא אותו נאום לכבודו? איך ירגישו הנואם השני והשלישי, שלא לדבר על האחרון, כאשר הם נוכחים לדעת שלא הוסיפו דבר, אף לא מילה אחת, על הנואמים שנאמו לפניהם? לכן, אלוקים בחסדו ברא כל יצור אנוש בצירוף שונה של כוחות ושל כישורים. בכך הבטיח כי לכל אחד מהם יהיה יצר הרע אחר, וממילא אופן אחר של מאבק, שהוא שונה מכל יצור אנוש שהיה קיים או יהיה קיים. לכן, אינו דומה קידוש ה' שנוצר על ידי יחיד מסוים, לזה שנוצר על ידי אחר. לכל אחד מאיתנו יש חלק ייחודי בעולם הבא, חלק שהוא רק שלנו, ואינו דומה לחלקו של אחר, שאי פעם היה קיים. כך מובטח לנו כי הסיפוק שנחוש והשמחה שנזכה בה כשכר בעולם הבא, יהיו שלמים.

כך ניתנו גם תנאי סביבה מותאמים לסוג של קידוש ה' מקורי הנופל בגורלו של כל יצור ביקום. יש שתפקידם לעמוד בפני פיתויים של חיי עושר ושל הנאות חומריות. עליהם לגייס את כל משאביהם הרוחניים כדי להילחם בסכנות של חומריות ושל שכחת אלוקים המצויות במצבם, כפי שנאמר בפסוק: "פן אשבע וכחשתי ואמרתי 'מי ה'?'" (משלי ל', ט').

לאחרים גורל שונה. הם חייבים לעמוד בניסיונות של חיי עוני ואסונות. הם חייבים לאזור אומץ ולעמוד איתן בפני צרותיהם, ללא שאלות והרהורים על השגחת האלוקים.

נסיים את הנושא במשל:

שני ציירים בעלי שם עולמי עמדו לפני מלך. כל אחד מהם קיבל אריג עדין ויפה, מגולגל על ציר מסתובב, שבאמצעותו ניתן לפרוס את האריג לכיוון אחד בלבד – קדימה.

האריג היה מחולק לשלוש מאות שישים וחמישה ריבועים נפרדים.

כל ריבוע היה בעל רקע אחר ונדרשה משימה שונה כדי לצבעו. כל הריבועים יחדיו היו אמורים להרכיב תמונת נוף אדירה. הציירים התבקשו לצבוע את האריג בצורה היעילה, המשובחת והיפה ביותר, כדי שבסופו של דבר יוכלו להגישה למלך, כשהיא מושלמת.

עבודתם הוגבלה רק בעניין אחד: בכל יום היה ניתן לפתוח רק ריבוע אחד. הריבוע היה מתגלה כ"חלון" עם הוראות הקשורות לאותו ריבוע. בסיומו של יום נסגר החלון, ושוב לא ניתן היה לפותחו.

מצוידים בכל הכלים הדרושים לעבודתם, פנו הציירים למלאכתם. צייר אחד היה עקבי וחרוץ. בבוקר השכם כבר עמד לפני "ציורו", הביט בשטח שנגלה לו, ניסה להתעמק בו במטרה להבין מה אמור אותו ריבוע להביע, קרא היטב את ההוראות, שיתף את תחושות לבו וצבע את השטח המצויר במרץ רב. הוא עבד סנטימטר אחר סנטימטר עד שסיים את עבודתו לאותו יום. ואז, מצפה היה ליום המחרת כדי להתקדם צעד נוסף לקראת סיום המשימה.

הצייר השני לא קלט את גודל המשימה ואת היקפה. אמנם בתחילה החל גם הוא לעבוד במרץ רב, משתדל לעשות את המיטב, אולם כאשר גילה באחד הימים כי המשימה המוטלת עליו שווה בדיוק למשימה של יום אתמול, לא מצא בה טעם וביצע אותה כלאחר יד.

כאשר גילה חלון שהוראותיו מסובכות, רפו ידיו. כך סיגל לעצמו צורת עבודה רשלנית, שלא דרשה מאמץ והשקעה.

בתום השנה הגישו שני הציירים את עבודתם למלך. מלאכתו של הצייר הראשון הייתה מושלמת. הציור, שהתגלה בשלמותו, היה מרהיב עין ועוצר נשימה. ניכר היה שהקדיש למשימה את מירב תשומת הלב. לא היה חסר חלק צבוע, ואפילו נקודה קטנה לא נעלמה מעיניו. המלך ציין אותו לשבח והעניק לו פרס יקר ערך.

כאשר פרש הצייר השני את ציורו לפני המלך, נגלו בו "חורים" רבים שלא נצבעו כלל. אחרים – רמת צביעתם הייתה נמוכה. חסרונות רבים נוספים התגלו לאורך התמונה. כאשר ראה זאת הצייר, חשכו עיניו. כל ריבוע היווה חלק מהציור הכללי, וכאשר לא נצבע כראוי, פגם הדבר בכל התמונה!

גם מסכת חיינו מורכבת מאוסף של ניסיונות בשטחים שונים. לעיתים, ניסיונות אלו נראים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, ובעינינו הם הופכים לשגרה אפורה חסרת גיוון. ההתמודדות מולם נעשית ללא מחשבה, כלאחר יד, שהרי לכאורה, אין בהם חידוש.

לפעמים נראים הניסיונות בחיי היומיום קשים מדי, וגם אז מתגנבת ללב תחושה של רפיון – "לא נורא, מחר אשתדל יותר".

אך טעות היא בידינו. שהרי את הקטע שעלי לצבוע היום, לא אוכל לצבוע מחר. הגלגל יסתובב, המסך ייסגר, את הנעשה במתכונתו הנוכחית לא ניתן יהיה לתקן. ואז, כאשר תיפרש לעינינו כל התמונה, אוי לאותה בושה. עלינו להבין כי הניסיון שניתן לנו היום הוא חד פעמי ואינו זהה לניסיון של יום אתמול, שהרי הוא מרכיב חלק נוסף בייעוד הכללי.

אם נשכיל לחדד את המבט ולראות בכל ניסיון את ייחודו, להאמין בכל לב שלא ישוב עוד, הרי שכבר פסענו את הצעד הראשון לניצחון!