אין הם רוצים לחשוף לעיני כל נקודה זו בגופם, והם מחפים עליו בקישוט כלשהו - במחרוזת, בפרח או בעלה. הפסיכולוגים מסבירים שהאדם בוש במערומיו, רק מפאת העובדה שחונך לכך על ידי הוריו ומוריו, ותו לא. אולם תופעה זו שהצבענו עליה, טופחת על פני הסבר זה. החברות הפרימיטיביות אינן מחנכות לצניעות, ובכל זאת משתדל בן השבט הפראי, "בן הטבע המאושר", שהצטייר לכמה בעלי הגות מערביים כהתגלמות האדם המשוחרר, להסתיר את ערוותו.



האדם חש שטעון בו, בעצם הווייתו, גורם מקורי ומיוחד, שהוא נחלתו הבלעדית, ואין דומה לו אצל שום בן תמותה אחר. זוהי תחושת ה"אני", תחושת העצמיות, התחושה שיש בך יסוד איכותי מיוחד, העושה אותך שונה משאר בני האדם. מקורה של תחושה זו בגרעין האלוקי שבאדם - בנשמה. רק כאשר תחושת עצמיות זו זוכה לביטוי בחייו, חש האדם סיפוק אמיתי.



השגת הרגשת שובע בצרכים גשמיים, כגון אכילה ושתייה, הכרה חברתית, ביטחון עצמי ועוצמה על סוגיה השונים - כל אלה אינם עונים על הצורך הפנימי העמוק של האדם ואינם מעניקים לו תחושת ייחודיות, משום שהם כליו של אינסטינקט השימור העצמי, והם משותפים לכל בני האדם.



האדם חש שחייו מגיעים למיצויים המלא, רק כאשר מתממשת הייחודיות שבו, המבדילה אותו משאר בני האדם. האדם כמוהו כמקדש, שהיה מוקף מדור לפנים ממדור, מעגל לפנים ממעגל.



יש בו חצר, עזרה וקודש הקודשים. וזה האחרון הוא חדר החדרים של ישותו. המציאות הפנימית שבו, ה'אני' המיוחד לו לבדו, ואין לאיש דריסת רגל בו. האדם חש צורך לתת ביטוי למציאות פנימית זו גם בגופו. הוא מוצא צורך לייחד מקום בגופו, אשר יסמל את היותו אדם לעצמו, יחיד ושונה.



תהליך שונה מתקיים בעולם המודרני. לאחר שהאדם איבד את זהותו הפנימית, הוא חדל להתבייש במערומיו. הוא מתערטל בפרהסיה ללא לבטים, ללא נקיפות לב וללא חשבון. מכיון שהוא חסר ייחוד, אין לו גם מה להסתיר.



התשובה לחוסר הדרך



התשובה לתהליך איבוד צלם האדם היקר נמצאת במסגרת שיטתה של היהדות.



הצניעות, שהיהדות דורשת אותה, היא ביטוי חיצוני לרעיון שהאדם הוא עולם פנימי לעצמו, נבדל ועצמאי, שהופנם בו ניצוץ אלוקי. הלכות צניעות מתמזגות עם הרגישות לפנימיות האדם ולייחודו. רגישות זו מגיעה לשיא דקותה דווקא ביחס לאיברי המין. מקומות אלו, שהם משכן התאווה הפרועה ביותר, דווקא הם קשורים לצורך האציל של האדם לשמירת זהותו העצמית.



הצנעת מקומות אלו, נושאי כוח ההולדה של האדם, מבטאת את הצורך להגן על הפרטיות, שמקורה בהיות האדם צלם אלוקים.



בשעה שחיי החברה כובשים מקום בחיי הילדה, בהיותה כבת שבע, מתפתחת בה גם תודעת נשיותה. היא מתחילה לשים לב להופעתה, היא מתייפה ומתקשטת ושואפת למצוא חן בעיני כל רואיה. היא אף לומדת לנצל את נשיותה כדי להשיג את מאווייה.



אלא שלא עובר זמן רב, והיא נוכחת לדעת שהבלטת נשיותה באה על חשבון ההכרה באישיותה המיוחדת ועובדת היותה אדם בזכות עצמה. ככל שהיא מתבגרת ומבשילה, היא מעדיפה להתקבל כאדם ולא כיצור מיני, שקסמיו הם בני חלוף. החשש שנשיותה תאפיל על סגולותיה האישיות מקנן בכל אישה, ביחס לכל אדם, ואולי במיוחד כלפי בעלה.



מצוות טהרת המשפחה נותנת לאישה אמצעי הגנה כנגד סכנת הדה-הומניזציה של אישיותה. כל אישה, השומרת על טהרת המשפחה, זוכה מידי חודש לשבועיים בהם היא מתקבלת כאדם בעל אישיות עצמית. בפרק זמן זה היא אסורה לבעלה, וניתנת לו הזדמנות להעניק לה יחס מכבד ומבין, ללא תלות בצרכים המיניים, לשים לב לרגשותיה ולבטא את אהבתו אליה ביחס מכבד.



בזמן זה ניתן לגלות את הצד האנושי שבאישה, להבין לליבה, להכיר בתכונותיה האינדיבידואליות ולהעריך את עולמה הפנימי והרוחני. בימים אלו מתפתח ומתחזק הקשר הנפשי ביניהם, קשר בעל טווח רגשי גבוה לאין ערוך מהקשר הגופני.



מקץ ימי הפרישות, כאשר האישה שוב מותרת לבעלה, הקשר הנפשי שבין בני הזוג, שהחל להתרקם בימים שהאישה היתה אסורה, מקבל משמעות מוחשית.



זהו מהלכה של התקשרות אנושית טבעית ועמוקה: נפגשים, נקשרת שיחה, מתרגלים זה לזה, לומדים להכיר ולהבין, ומתפתחת אהבה המתבטאת גם במגע גופני. האישה חשה באותה שעה שהקרבה הגופנית היא ביטוי לאחדות האנושית העמוקה הקיימת בינה לבין בעלה.



חסד והתייחסות



התא המשפחתי, המיועד להיות ביטוי לצד הנאצל שבאדם, עלול להפוך לחממה להתפתחותו של היסוד השלילי והמזיק ביותר: האנוכיות. מרוב עיסוק בצד הגשמי של חיי הנישואין, יש והיחס האנושי נשחק, והקשרים לובשים צביון שגרתי מתובל בשעמום.



במצב זה בני הזוג מניחים לצדדים השליליים שבאישיותם למשול בהם. הסיבה לכך היא, כאמור, חדירתו של יסוד האנוכיות, העושה שמות בכל קשר אנושי ובכל מסגרת חברתית. יש לאנוכיות אמצעי פלישה גם לחיי המשפחה. האמצעי הוא התאווה. בשל סערת היצר והשכחה העצמית המלוות אותה, עלולה הפעילות המינית לשמש ביטוי להתגלמות האנוכיות בכל כיעורה, בכל כוחה המנצל ובכל אכזריותה. האדם פשוט חושב על עצמו ולא על זולתו.

טהרת המשפחה מטפלת בהיבט זה. היא הופכת אותו לכלי ביטוי לרגשות החסד המעודנים והנאצלים ביותר. יחסי אישות טהורים מבטאים את הקרבה האנושית בשיאה, הם עשויים לרומם את בני הזוג לדרגה של אחדות מתוך חסד. במצב זה, המקבל והנותן משלימים זה את זה, עד שאין עוד הבדל ביניהם - המקבל חש כנותן, והנותן כמקבל.