המפגש בין יעקב לעשיו אינו מפגש פרטי. כל "פגישה" בין בני יעקב לבני עשיו במהלך ההיסטוריה כוללת יסודות מפגישתם הקדומה. הפגישה, שרגע השיא שלה היה דווקא לפניה, בלילה הגורלי שקדם לה:
"ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים - ותוכל" (בראשית ל"ב, כ"ד-כ"ח).
איזו אקטואליות מדהימה זועקת מסיפור המאבק הקדום. צלילי מציאות מוכרת, עכשווית, עולים מההתגוששות בין יעקב למלאך בלילה ההוא. מול האיבה הבינלאומית, הצוברת תאוצה כלפי עם ישראל, ניצב בפנינו הכתוב: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו - עד עלות השחר".
אלפי שנים חלפו מליל התרחשות עלומה זו, אך מאומה לא השתנה בקורות הימים. יעקב נותר לבדו. עודו נתון במאבק שנכפה עליו מבית ומבחוץ, עם המבקשים למחותו, לטשטש את זהותו ואת ייחודו ולהעבירו מהעולם.
קליפתו החיצונית של הסיפור משתנה מדור לדור, אך גרעינו הפנימי, הראשוני, עדיין קיים ללא שינוי מימות עולם ועד ימינו.
יעקב היה בודד. משפחתו ובניו, משענתו היחידה, כבר חצו את מעבר יבוק. יעקב נותר ללא עזרה. מעתה יוכל לסמוך בבוא מבחן הקרב - שלא הוא פתח בו - רק על הטמון בקרבו, על אישיותו, על סגולות המוסר שרכש, על כוחו הרוחני, על אלוקיו.
רק הכוחות הללו עמדו לו בתקוף אותו האיש המסתורי (הוא שרו של עשיו, כלומר, התגלמות כל הטמון באופיו והמיוחד שבאורחות חייו, בתרבותו ובנימוסיו). האיש התנפל ונאבק נגד כל מה שמסמל יעקב, אך למד לדעת (בראשית ל"ב, כ"ו): "כי לא יכול לו", שאינו יכול לגבור על יעקב. המלחמה הרוחנית העזה והעיקשת שקדמה לפגישה הריאלית, הממשית, בין שני האחים האויבים, לא הוכרעה חרף כל המאמצים במשך כל הלילה. והמאבק עודנו באיבו.
אמנם שרו של עשיו לא הצליח להפיל את יעקב ארצה, לשמוט מתחת רגליו את הקרקע, ולשלול ממנו תקומה מעשית והיסטורית, אולם הוא פגע בכף ירכו, בשריר המפעיל את העצם. הוא הפך ל"נשה", לחסר אונים. הוא הפך לצולע. "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (שם).
מעתה, עמידתו החומרית של יעקב בעולם רופפת. תמיד יחיה בצילן של סכנות. צולע, אבל חי. לעולם לא יעמדו לרשותו המאסות החומריות והאנושיות העומדות לרשות אויביו. אף פעם לא יתברך במשאבים אין סופיים. לעולם לא ייחתך גורלו לפי הכמות.
כוח עמידתו בתוככי ההיסטוריה האנושית תלוי אך ורק במידת נאמנותו לאוצרות רוחו, לכוחותיו הנפשיים, לסגולות המוסר ולייעוד שהטיל למערכה באותו לילה, ליד מעבר יבוק.
כל עוד שורר הלילה והחושך פרוש על פני תבל, תימשך ההתגוששות. כל עוד שולט ערפל הקרב, נדמה לו לאויב שידו על העליונה. הוא מאמין שעליונותו החומרית תקנה לו את הניצחון.
אך בעלות השחר, לאור היום, בהיגלות האיתנות המוסרית והאמת שבייעוד ההיסטורי של יעקב, פוסק שרו של עשיו מניסיונות התקיפה. "שלחני", אומר "האיש" ליעקב, "כי עלה השחר" (שם כ"ו).
עכשיו יעקב הוא המכתיב תנאים: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (שם). לא אשחרר אותך, אתה המתקיף הנצחי שלי, אתה שראית בי מכשול בדרך חייך. אחזיק בך בשארית כוחותי, עד שתודה בכישלון ניסיונותיך. עתה, לאור היום, בהיגלות צדקתי, אני ראוי לברכה, שכן בדרכי שלי אצורה ברכה לעמים כולם.
יעקב יוצא מהאפילה כפלא ההיסטוריה. לאחר אלפי שנים יתבוננו בו העמים, ישתאו למראה השבט הקטן, דל האמצעים, שחסר במשך דורות אמצעי קיום בסיסיים. והנה, הוא החזיק מעמד מול חוקי ההיסטוריה השוחקים והמכלים.
הם יכירו בכך שהוא הוכחה חיה לאפסות הכוח האלים והחומרי. יעקב הנצחי יהיה העדות הברורה לניצחונה של הרוח. האות והמופת לאלוקים הכול יכול, המתגלה בקיומו הפלאי של החלש בחיצוניותו.
מתוך ענוות יעקב, מתהום סבלותיו הנוראיים, עולה השם "ישראל". כתר לראש העם. שם הא-ל טבוע בשמו, במהותו ובסגולת חייו.