ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר שאלות ביהדות סדרות לוח אירועים תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
פרק א`- משנה א`
יהודה רובן
פרק א`- משנה ב`
יהודה רובן
פרק א`- משנה ג`
יהודה רובן
פרק א`- משנה ד`
יהודה רובן
פרק א`- משנה ה`
יהודה רובן
מאמרים נוספים
פרק ה' - משנה י' פרק ה' - משנה י'
פרקי אבות ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
"ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך חסיד. שלך שלי ושלי שלי רשע".

משנה זו היא הראשונה מתוך סדרה של שש משניות העוסקות בנושא אחד. כל שש המשנית הבאות מתייחסות לתכונות שונות המצויות אצל בני האדם. המשניות מפרטות ארבע דרגות, זו למעלה מזו.

בין ארבע המידות המנויות כאן, יש שתי מידות קיצוניות לטוב ולרע, ובתווך עוד שתי מידות –שיש בהן צדדים לכאן ולכאן.

הנושא שעל הפרק: נתינה. האדם נבחן ב"כיסו" עד כמה פתוחה ידו לתת, להעניק, לחלוק את שלו עם הזולת. משום כך קובעת הכותרת של המשנה "ארבע מידות בָּאדם", כי אכן זה – כל האדם.

שלי – שלי, ושלך – שלך

התכונה הראשונה – מידתו של אדם האומר: אני לא מעוניין שתהנה מנכסיי, וגם אני לא אהנה מנכסיך. אדם כזה, אי אפשר לומר עליו שהוא חסיד, שהרי הוא אינו מוותר מאומה משל עצמו – אצלו הכלל הוא "שלי-שלי". מנגד, אי אפשר לומר עליו שהוא רשע, שהרי אינו חומד משל אחרים – הוא מסכים כי "שלך-שלך", לכן הגדיר התנא מידה זו כמידה "בינונית", הממוצעת בין שני הקצוות. אמנם בהמשך מתנסחת המשנה ביתר בחומרה ומוסיפה כי יש המגדירים מידה זו כ"מידת סדום". כיצד?

עלינו לדעת בבהירות: לפנינו תהליך הדרגתי – התנהגות לפי מידה בינונית, מביאה בסופו של דבר להתנהגות במידת סדום.

כאשר אנו מתבוננים במעשי אנשי סדום, מתעוררת התמיהה: כיצד יתכן שאומה שלמה תגיע לשפל מדרגה שכזה? הלא לא נבראו אנשים אלה עם טבע רע ואכזרי יותר משאר האנושות?

לפנינו התשובה: אכן, אנשי סדום נולדו עם מידות רגילות כשאר בני האדם. גם להם היו מעלות לצד חסרונות, אולם יחסם לממון היה להם לרועץ. דאגתם היתרה לרכושם היא שהביאה אותם לדרדור המוסרי עד לשאול תחתית. כיצד?

אנשי סדום חיו על אדמה טובה ופוריה בכל קנה מידה. בזכות טיב האדמה היה להם שגשוג תמידי שהביא לשפע כלכלי רב.

רק דבר אחד הטריד את מנוחתם – הארץ השכנה להם, ארץ כנען. אמרו אנשי סדום: "ארץ כנען היא ארץ צחיחה, הנגב מנוגב ממים, שטחים ניכרים סובלים מיובש, ומפעם לפעם מופיעות שנות בצורת. מה יהיה? יבואו כולם לסדום, ולנו – אנשי סדום – לא יישאר מרחב מחיה מספיק!"

מה עשו? השקיעו מחשבה, ופיתחו מדיניות מכוונת שתמנע מפליטים לזרום לארצם. לשם כך הם יצרו מערכת חקיקה מסועפת שמטרתה היתה למנוע מעובר אורח לעבור בארצם. מועצת סדום ועמורה חוקקה חוקים שונים ומשונים, שלכולם מטרה אחת – לשמור על שלהם – "שלי שלי".

כך למשל בא לאויר העולם החוק המפורסם: אם בא אורח מקבץ נדבות – מותר לתת לו כסף לצדקה, אך בשום אופן לא להאכילו ולא למכור לו דבר מאכל – שימות ברעב. כשהגיע עני, הם היו נותנים לו צדקה, אולם כל אחד מהנותנים היה רושם את שמו על השטר לפני שמסר אותו לידי העני. כך היה העני משוטט בחוצות עד שגווע מרעב – שהרי, כאמור אוכל לא ניתן לו. לאחר מות העני נטל כל אחד מאנשי סדום את כספו בחזרה, לפי הרשום על השטרות.

אנשי סדום שמרו בקנאות על המידה ה"בינונית", המצהירה: "שלי-שלי". הם הפכו את הטפל לעיקר, ואת העיקר לטפל. עשו את ממונם עיקר, וזלזלו בערכי חסד ומידות טובות, עד כדי זלזול בחיי אנוש.

כך הלכו האנשים מדחי אל דחי: הם החלו לגנוב ולחמוס ולרצוח – עד שעלתה צעקת המקום לשמים. כיצד הגיעו לשפל כזה?

בתחילה הם לא חמדו את רכוש זולתם. גם לא היה בדעתם להרע לאחרים. אולם הם מנעו את טובתם מאחרים כדרך חיים. פשעם התחיל בכך שנמנעו מלפתוח את ידם להיטיב עם זולתם. בעקבות חטא זה הלכו והידרדרו, עד שאיבדו את זכות הקיום וקועקעו מן העולם.

זהו שאומרת המשנה: מי שמקפיד על "שלי שלי ושלך שלך" בצורה שרירותית, מי שרואה ברכוש חזות הכל, וקשה לו לחסר מממונו למען הזולת – עלול להגיע לבסוף למידת סדום, לפיכך יש להתרחק מחמדת הממון עד לקיצוניות השניה – לשאוף להיות חסיד, האומר גם על "שלי""שלך".

שלי – שלך, ושלך – שלי

במשנה מוזכר סוג נוסף של אדם 'בינוני', המצהיר: "שלי-שלך, ושלך-שלי". לגביו אין מושג של "זכות קניין", אין רכוש פרטי. הכל משותף – חיי קומונה. אצלו – אין מנעול ואין בריח, תיכנס ותיקח משלי, אני אכנס ואקח משלך – הכל עומד לרשות כולם.

טיפוס כזה מוגדר במשנה כ"עם הארץ" – מה פשר התואר הבלתי מחמיא הזה? בפשטות, 'עם הארץ' פירושו אדם סכל.

אדם הסבור כך אינו נוהג בחכמה, משום שהוא יכול להחליט לוותר על שלו, אך אינו רשאי לותר על רכוש זולתו. האם באפשרותו להחליט על רכוש הכלל שהיה הפקר?! ויותר מזה – המפרשים רואים באדם כזה חסר תרבות, שאינו מבין שיש גבולות והגבלות. הוא אינו רואה את הצורך בקנייני הפרט. לדעתו של עם הארץ, המצב האידיאלי הוא שלא יימנע ממנו כל אשר יחפץ. הוא נוקט בשיטה "שלי - שלך", כדי שגם "שלך" יהיה ל"שלי". כך יוכל למלא כל רצונו – הכל של כולם – איש הישר בעיניו יעשה. שיטה זו מביאה בהכרח לאנדרלמוסיה רבתי.

במבט מעמיק יותר: המניע של אדם כזה אינו ותרנות יתר. הוותרן האמיתי הוא החסיד, המוזכר בהמשך המשנה. אם כן, מדוע הוא בעד שיתופיות? משום שהוא חומד את מה שאין לו ויש לזולתו. השוטה רואה תמיד את הדשא של השני ירוק יותר. לדעתו, טובתו האישית מחייבת לנהוג על פי כלל זה.

אדם בעל הגיון מערך את מה שיש לו עצמו – את ה"שלי". הוא מרוצה מהישגיו. לעומתו, עם הארץ מעריך רק את ה"שלך" – את מה שיש לחברו. לכן הוא מציע "שלי שלך ושלך שלי". ה"שלי" אינו שווה כלום, ה"שלך" שווה יותר. לכן הוא מבקש: הבה נבנה גשרים פתוחים, בוא נחיה בשותפות, לכולם קופה אחת. לפיכך זוהי מידה של עם הארץ – מידתם של הסכלים.

"שלי – שלך, ושלך – שלך"

הדמות השלישית היא דמותו של ה"חסיד". אדם האומר: "שלי שלך" – קח משלי, תהנה, תשתמש, ואילו "שלך" – הוא רק "שלך". החסיד רוצה שאחרים ייהנו משלו, והוא אינו רוצה ליהנות משל אחרים. זהו הוותרן שאינו מבקש תמורה עבור וותרנותו. אין בו שום חמדה לרכוש חברו, אין עינו צרה, לא בשלו ולא בשל אחרים. אדרבה, הוא רואה ברכושו אמצעי לסיוע לזולתו. הוא מבין שמידות טובות עדיפות לאין-ערוך על ממון.

ראוי להוסיף כאן שאין הכוונה לאדם המבזבז את כל רכושו לצדקה. ההלכה קובעת את השיעור לצדקה – לא יותר מחמישית הרכוש, והסיבה היא "שלא יצטרך לבריות". אדם שמבזבז את כל רכושו, עד שלבסוף נופל הוא עצמו למעמסה על הציבור, אינו חסיד אלא שוטה שאינו רואה את הנולד.

שלי – שלי, ושלך – שלי

הרביעי מהארבעה המוזכרים במשנה, הוא ה"רשע". הוא מצידו אף פעם אינו מוכן לתת דבר – רק לקחת, רק לקבל. "שלך-שלי" – תן לי, אתה חייב לי, וכמובן "שלי שלי" – אינו רוצה להנאות אחרים משלו. זהו אדם אשר אינו מסתפק במה שיש לו, וחומד את של אחרים. צבירת הרכוש עומדת אצלו בראש מעייניו. כל ימיו הוא עסוק במחשבה כיצד לנצל את הזולת, היכן ניתן להרויח יותר, כל זאת מבלי להתחשב באחרים. הגישה של הרשע היא: הוא עצמו לא יתן אגורה, לא יחסיר ממה שיש לו, אך בשום אופן אינו מוכן שאחרים יחשבו כמוהו. אדם שכזה, כל עוד יעלה בידו למלא תאוותו כדין, הוא יסתפק בשורת הדין. אולם ברגע שלא ישיג את רצונו בקלות – הוא ייקח בכח הזרוע.

למותר לפרט את האיסורים הרבים הזרועים בדרכו של הלהוט לצבור ממון: "לא תחמוד", "לא תגזול", "לא תגנובו". החמדה, התאווה, הקנאה והשנאה משתוללות ומתפרעות בקרבו, וכל האמצעים "כשרים" כדי להגדיל את הקופה.

אכן, "ארבע מידות – באדם" מידת הנתינה יכולה בהחלטה לשמש מדד משקף לטיב האישיות. ה"חסיד" ניצב לעומת – ה"רשע". ראו מה בין – לבין:

החסיד חי מתוך הרגשת חובה לבורא ולעולמו. תדיר הוא מחפש הזדמנויות לתת, להעניק ולתרום. גם כשהוא מעניק לאחרים, לעצמו – אינו רוצה דבר.

חז"ל מציגים כדוגמה לתופעה זו את רבי חנינא בן דוסא. כל העולם כולו היה נהנה ממנו, ניזון בזכות צדקותו, ואילו הוא עצמו? – די לו במידה זעומה של מזון – קב חרובים אחד לשבוע שלם.

בקצה השני אנו מוצאים את אלכסנדר מוקדון. אותו אלכסנדר מלך על אימפריה אדירה, חצי עולם היה תחת שלטונו. אבל הוא – לא די לו. הוא ממשיך במסע כיבושיו, עד שמגיע מעבר להרי החושך.

אלכסנדר מוקדון מגיע אל מדינת קציא. המלך המקומי מכבד אותו בכיכר לחם מזהב נתון בתוך קערית זהב. אלכסנדר הרעב מבין את הרמז: הזהב לא יוכל להשביעך, ולמה תרדוף אחריו כל כך?

והנה מגיעים שני בעלי דין למשפט אצל מלך קציא. אלכסנדר מוקדון מתיישב לצפות. מעוניין לדעת כיצד עורכים אצלם דין ומשפט.

על מה נתגלעו חילוקי הדעות? אחד מבעלי הדין קנה חורבה מחברו. לאחר הקניה חפר הקונה במקום החורבה ומצא אוצר. הקונה רוצה להחזיר את האוצר וטוען: חורבה – קניתי, ולא מטמון, וגם המוכר חושש מגזל, ואינו רוצה לקחת את האוצר לעצמו.

שמע מלך קציא את הטענות ושאל את האחד: "יש לך בן?" השיב לו "הן". שאל את השני: "יש לך בת?" – השיב לו "הן". פסק המלך: "ילכו וישתדכו ביניהם, והאוצר יהיה להם".

ראה מלך קציא אותות תמיהה בפניו של אלכסנדר מוקדון, ושאלו: "וכי לא טוב דנתי?" אמר לו אלכסנדר: "לא טוב". שאל מלך קציא: "אילו בא דין זה לפניכם, כיצד הייתם פוסקים?" השיב אלכסנדר: "הייתי מצווה להרוג את שניהם, ואז – לא רק האוצר היה עובר לגנזי המלך, אלא גם כל רכושם של השניים".

אל מול הקוטביות הזועקת בין שתי תפישות העולם, הזדעזע מלך קציא ושאל: "האם הגשם יורד אצלכם?" השיב לו: "הן". חזר ושאלו: "האם השמש זורחת אצלכם?" השיב אלכסנדר: "הן". ושוב שאל: "האם יש בהמה דקה בארצכם?" השיב אלכסנדר: "כן".

נענה מלך קציא ואמר: "כנראה, הגשם יורד והשמש זורחת אצלכם רק בזכות הבהמות". בארצו של אלכסנדר מוקדון – ארץ אשר מנהגיה וחוקיה הם סמל הרכושנות, אנשי ה"שלי שלי ושלך שלי" – עדיפה הבהמה על האדם...

הבה נלמֵד את עצמנו לתת. נהייה "אדם".



שלח לחבר
עדיין לא נתקבלו תגובות
🗨
  הוסף תגובה
נושאים ראשיים
בריאות ותזונה
  • תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
  • השקפה ואמונה
  • הרצאות דומות
    המדריך לצמיחה אישית - פרק ..
    אהרן לוי
    פרקי אבות - פרק 1
    -
    ישי וליס
    פנינים מפרקי אבות - פרק ..
    רפאל בן זקן
    המדריך לצמיחה אישית - פרק ..
    אהרן לוי
    המדריך לצמיחה אישית - פרק ..
    אהרן לוי
    תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  בריאות ותזונה |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: