|
|
|
השאלה
|
|
כיצד מקווה מטהר טומאה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
אף שהמקווה נראה כאמבטיה גדולה, הוא בהחלט אינו משמש לתפקידי ניקיון. על הטובל במקווה להתנקות ולרחוץ היטב את גופו לפני הטבילה. המקווה הוא כלי רוחני, ואין לו קשר כלשהו לשמירת ההגיינה.
המאפיין העיקרי של המקווה הוא, שהמים מוכרחים להיות טבעיים, מים המחוברים למקורם, לבורא עולם, "מים אלוקיים".
הטבילה חייבת להיעשות במבנה המחובר לקרקע ולאוצר מים טבעיים, המגיעים ממי גשמים ללא ששהו בכלי קיבול. החיבור ביניהם נוצר על ידי 'נקב השקה' הנמצא מתחת לפני המים, או 'נקב זריעה' הנמצא מעל פני המים. הקמת מקווה כשר היא עניין מורכב מאד, הכולל פרטים רבים. המקווה נבנה על ידי גדולי המומחים בתחום זה, והוא מתוחזק על ידי צוות מומחה המשגיח על כשרותו, ובד בבד על נקיונו. יש לטבול במקווה המושגח מבחינה הלכתית כראוי.
נותרת שאלה בסיסית: כיצד טבילה במקווה - בדבר כה פשוט כמו מים, מסוגלת להביא להשפעה רוחנית כה עמוקה? כתשובה לשאלה זו נציין בקצרה נושאים המקיפים את הטבילה ומשמעותה:
תהליך תודעתי באדם - "יש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות דבר המתכבס בהם" (ספר החינוך מצווה קע"ה). מגע המים מעורר בלב הטובל את האסוציאציה החיובית של תחושת ההיטהרות הרוחנית.
חוקי הטבע - כאשר טובלים כלי בשלמותו במים, האויר שהיה בתוך הכלי מבעבע ויוצא החוצה. כך גם רוח הטומאה, האופפת את האדם, מתנתקת מהאדם הטובל, כאשר כל גופו נכנס למים, כולל השערה הקטנה ביותר אשר בראשו, כמתחייב על פי ההלכה. רבי אברהם אזולאי, שהיה גדול בחכמת הקבלה, כותב בספרו "חסד לאברהם": "...ועם היות שהאדם מורכב מארבעה יסודות, אין טהרתו אלא במים, והטעם מפני שהטומאה היא רוח... והרוח אין בטבעה לכנוס לתוך המים, וכשהטמא נכנס לתוך המים נשלפת ממנו אותה רוח טמאה".
מים חיים - המים הינם העדות החזקה ביותר לחיים. אין לחיים קיום ללא מים. העובר מכיל 97% מים, ואילו באדם המבוגר מצויים כ-60% מים, כאילו תכולת המים היא המודד ליכולת הקיומית ולתוחלת החיים. גם על פי הפסיכולוגיה, אדם החולם על מים, מוכיח על קשרו לחיים. עובר היוצא מרחם אימו, למעשה, יוצא ממיכל מים ומתחיל את חייו. כשם שהמפגש עם המוות מטמא, כמוסבר לעיל, כך המפגש עם החיים בכוחו לטהר. מים חיים הם מים המגיעים אלינו בדרך זרימתם הטבעית. אמנם אין הסבר מדעי להבדל שבין מים טבעיים הנובעים ישירות מן המעיין לבין מי המעיין המגיעים אלינו בבקבוקים, שכן מבחינה כימית לא שונה דבר, אך עובדה היא, שהמים הטבעיים אפקטיביים יותר מאותם מים זהים הממולאים בבקבוקים. ההלכה מחייבת, שמי המקווה יהיו מים טבעיים, מים שלא שהו בכלי קיבול, שאינו מחובר לקרקע, היא מחייבת שהם יזרמו אל המקווה בדרך הטבע. בכך אנו חשים את הקשר אל המקור, אל הבורא שהוא מקור החיים.
"רחם היקום" - על פי תורת הקבלה מסמל המקווה את הרחם. האדם הטובל בו נחשב כאדם השב אל הרחם, כדי לחוות מבחינה רוחנית "לידה מחדש". העולם נברא, נוצר ונולד ממים, כמו שכתוב: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". בפסוק זה מגלה לנו התורה כי הכל התחיל ונולד ממים. המים הם רחם היקום, מים שרוח אלוקים מרחפת עליהם. למעשה, כל שפע רוחני היורד ומתגשם בעולמנו, עובר דרך המים: העולם, הגשם והעובר. ה'עובר' נקרא בשם זה, משום היותו עובר ממציאות רוחנית למציאות גשמית דרך מיכל מים, דרך רחם אימו.
בהמשך הפסוקים, ביום השלישי לבריאת העולם נאמר: "ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד... ולמקווה המים קרא ימים" (בראשית א', ט'-י'). כביכול, רחם היקום נקווה אל מקום אחד, ומעתה הוא נקרא ים. נמצאנו למדים, כי על פי התורה, 'מקוה' פירושו: מים בראשיתיים, שרוח אלוקים מרחפת על פניהם, שנקוו אל מקום אחד.
המים שכיסו את פני כל הארץ, נקוו אל מקום אחד, במאמר ה'. עתה הם כנוסים במקומם, אך עדיין יש להם כח לשוב ולכסות את פני כל הארץ. מה מחזיק אותם? "קול ה' על המים". אדם ההולך על שפת הים חש בעוצמה של המים. הוא אינו יכול שלא להתרשם מהגבול הבלתי נראה המפריד בין החוף למים האדירים. גבול המחזיר את המים אל הים, ויוצר את תופעת הגלים הנוצרים מהתנגשותם של המים הבאים עם המים השבים. הגבול שאנו מדברים עליו, הוא אותו מאמר ה' המתחדש בכל יום וקובע: "יקוו המים אל מקום אחד"... מסיבה זו מבקש דוד המלך במזמוריו: "גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ" (תהילים ק"ד, ט'). גלי הים כמו שרים לבורא העולם: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'" (תהילים צ"ג, ד').
ולענייננו, באותה שעה שבה האדם הטובל מצוי כולו במים, ו"קול ה' על המים" (תהילים כ"ט), אין משמעות לצורתו החיצונית. באותה שעה הרי הוא חוזר למציאותו היסודית בבחינת "תוהו ובוהו". במצב זה הוא מוכן להתחדש ולהברא ממקור החיים. ביציאה ממימי המקווה, טמונה נקודת הלידה מחדש. שם הוא מקור הטהרה.
ואמנם, ספר "החינוך" המביא את טעמי המצוות, מציין את טעם הטבילה: "כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים, טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (מצוה קע"ג).
הטבילה במקווה הינה מעין חזרה לרחם, לאותה נקודת מעבר הניצבת בין השפע הרוחני למציאות הגשמית. היא זו שמאפשרת לאדם הטובל לקבל שפע רוחני חדש, כתינוק שזה עתה נולד. כשם שמוסכם על כולם, שאין דבר טהור יותר מפניו של תינוק, כך גם האדם הטובל, ביציאתו מן המקווה, לאחר שקיבל שפע רוחני חדש, טהור הוא. רגע היציאה מהמקווה הוא שיא הדביקות בה', זוהי עת רצון מיוחדת המתאימה לתפילות הנובעות מעומק לב. הקשר הזוגי תלוי ברגע זה. לכן, יש לבקש באותו רגע מקודש שה' יהיה עמנו תמיד ויקדש את הקשר בינינו, ישרה את שכינתו ויאחד את נשמותינו באיחוד של אהבה אמיתית ונצחית, איחוד ללא חציצה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
