כיצד הטבילה במקווה מטהרת את האדם?

דיני טומאה וטהרה שייכים לסוג המצוות המכונות ''חוקים''. חוקים הם מצוות שטעמן לא נגלה לנו. את החוקים עלינו לקיים מתוך אמונה שלמה בנותן התורה, וכפי שלימדונו חכמינו: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".

אולם מתוך גישה ראשונית של אמונה, ניתנה לנו רשות להתבונן בחוקים אלו ולמצוא בהם טעמים שידברו אל ליבנו. למקווה יש משמעות עמוקה יותר מטהרה בלבד, במיוחד בשני תחומים.

התחום הראשון עוסק בהקדשה הראשונית של אהרן ובניו לכַהֵן. אהרן ובניו שירתו ככהנים במשכן, ומעמד מיוחד זה נשאר לצאצאיהם לעולם. גם כיום, כהן הוא אדם אשר שלשלת היוחסין שלו נמשכת בלי הפסק עד אהרן הכהן.

הצעד הראשון בהקדשת אהרון ובניו לכהנים היה כרוך בטבילה במקווה. כאן הטבילה אינה עניין של "טהרה", אלא ביטוי לשינוי מעמד – עליה ממצב רוחני אחד למשנהו. בטבילה זו השיגו הכוהנים דרגה רוחנית גבוהה יותר והיא הכשירה אותם לעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש.

התחום השני שבו אנו מוצאים משמעות מיוחדת למקווה, הוא בעבודת יום הכפורים בבית המקדש. הפסגה הרוחנית של העבודה בבית המקדש היתה הכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים – המקום שבו שכן הארון ובו שני לוחות הברית שניתנו למשה בהר סיני. זה היה היום היחיד בשנה שבו הורשה אדם כלשהו להיכנס לקודש הקדשים. הכהן הגדול היה צריך ללבוש בגדים לבנים מיוחדים לפני כניסתו למקום המקודש ביותר.

ביום זה, הקדוש מכל הימים, היה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כמה פעמים. דבר זה הצריך החלפת בגדים חמש פעמים. בכל פעם לפני שהחליף את בגדיו, היה עליו לטבול במקווה.

ליום הכיפורים קדמו שבעת ימי הכנה לעבודת יום הכיפורים, ולכן בודאי לא היה הכהן הגדול בלתי טהור, דבר שהצריך טבילה. אם כן, לשם מה טבל? אלא שביום זה היה הכוהן הגדול מתנסה בשינוי מעמד. בכניסתו לקודש הקודשים היה לו מעמד רוחני שונה לחלוטין מזה שהיה לו קודם לכן, מעמד שאיפשר לו את הכניסה למקום הקדוש ביותר. העליה במעמד הושגה ע"י טבילה במקווה.

לומדים אנו כי טווח השפעתו של המקוה הינו נרחב, והוא משפיע על תחומים נוספים מלבד הטהרה.

המילה "מקווה" פירושה במובן ראשוני – מקום שהמים נקווים אליו. במובן מושאל הכוונה לבריכת מים לטבילה כדי שמטרתה לטהר מטומאה. לא נעדר ממילה זו גם צליל התקווה. המקום היחידי שהמקווה מוזכר בתורה במובן זה הוא בפסוק (ויקרא י"א, ל"ו): "אך מעין ובור, מקוה מים, יהיה טהור".

הבה נראה מהן סגולותיו המיוחדות של המקווה, נתבונן ונבין במה גדול כוחו. עובדה בסיסית וידועה היא שהמציאות הקיימת בעולם יש בה שילוב של גשמיות ורוחניות. לכל דבר בעולם קיימת מקבילה רוחנית. המקבילה הרוחנית של הגשמיות שבאדם היא הנשמה האלוקית המצויה בו. כאשר האדם טובל במי המקווה הגשמיים, טובלת נשמתו ב'מים' רוחניים. כדי לקרב דברים אלו להבנתנו, נתבונן תחילה מהי מהותם המיוחדת של המים.

אחת התכונות הבולטות של המים היא עובדת היותם נוזלים. המים הם המייצגים העיקריים של מצב הצבירה הנוזלי. כאשר אנו מדברים על 'מים', אנו מתכוונים למצב צבירה של נוזל באופן כללי ולאו דווקא למים עצמם.

אם כן, עלינו לברר מהו ההבדל העיקרי בין נוזל למוצק, ומהי התכונה העיקרית המייחדת את הנוזל.

נראה שההבדל העיקרי ביניהם הוא היכולת להשתנות. לו היה קיים בעולמנו רק מצב צבירה של מוצק, לא היתה אפשרות לבצוע שינוי. העולם כולו היה גוף קפוא ובלתי משתנה.

לעומת זאת, לו היה העולם רק במצב צבירה של נוזל, היינו נתקלים בבעיה אחרת. הנוזלים הינם נעדרי תכונת יציבות. צורתם נקבעת לפי צורת הכלי המכיל אותם. לו היו בעולמנו רק נוזלים, הוא היה במצב של שינוי בלתי פוסק, ללא כל יציבות או קביעות.

אם כן, המים, האב-טיפוס של הנוזל, הם החומר בה"א הידיעה המסמל שינוי וחוסר יציבות. ואכן, כאשר התורה מציינת חוסר יציבות, היא משתמשת במים להדגמתו, כמובא בפסוק (בראשית מ"ט, ד'): "פחז כמים".

החיים הם צרוף ומיזוג של שינוי עם התמדה ויציבות. כל יצור חי משתנה בקביעות, אך גם ממשיך לשמור על זהותו. כל אחד מאיתנו עובר שינויים בתחומים רבים, ועם זאת הוא נותר אותו אדם.

גם בעלי החיים הם צרוף ומזיגה של מוצק ונוזל. הנוזל החשוב ביותר המצוי ביצורים חיים הוא המים. המים ממיסים את המזון הדרוש לגוף ומובילים אותו לכל האיברים, ובמקביל הם משנעים החוצה את חומרי הפסולת של הגוף. כל תנועה שעושה יצור חי, מתקיימת רק בכח הנוזלים שבקרבו.

אם נתבונן בדברים מן ההבט הרוחני, ברור הדבר שבכל הנבראים מצויים בצורה מהותית שני הכוחות הרוחניים המנוגדים: יציבות מול שינוי. הסמל המייצג את ההתמדה והיציבות היא האדמה, והסמל המייצג את השינוי הוא המים. גוף האדם נוצר מן האדמה, ונשמתו לקוחה מרוח אלוקים המרחפת על פני המים.

הטבילה במים מורה על שינוי מצבו של האדם. בהתאחדו עם המים בתוך מי המקווה הוא רוכש את תכונתם הרוחנית של המים, ואז הוא משתנה, הופך מטמא לטהור.