צורת הכעס משתנה מאדם לאדם: יש אנשים החשים צורך מיידי לפרוק את אשר בלבם, ויש אחרים המעדיפים לצבור את הכעס בלב, כמשקע של טינה ההולך ומצטבר לאורך זמן. אך, כמובן, לא לעולם חוסן... ההתפרצות תגיע ביום אחד, ובגדול!
הכעסן משתחרר לגמרי לאחר כעסו (ורק הנזקים נשארים...) ולכאורה, לא נותר בלבו כל רושם. לעומתו, המקפיד בלבו, אף שכלפי חוץ הוא שומר על ארשת שלווה ורגועה, ואיש אינו מבחין בנעשה בלבו פנימה, נשמרת אצלו טינה מצטברת, שעלולה להפוך לאיבה עמוקה ולגרום לו נזק.
ההבדל אינו טכני בלבד, אלא מקשה על ההתמודדות וההתגברות על מידות שליליות אלו, בעוד שאת הכעס ניתן לכבוש במאמץ רב, הרי יש קושי דו סטרי להסיר את הקפדת הלב. גם הפוגע לא תמיד מבחין שהוא פגע, משום כך, אף שההקפדה נראית עדיפה בשל העדר נזק לסובבים, הרי שחסרונותיה גוברים על חסרונות הכעס הרגיל, וזאת מכמה סיבות:
ראשית, אחת התוצאות המיידיות של ההקפדה היא נתק בין הצדדים. המשקע המריר שנוצר בעקבות ההקפדה גורם ל"מעצור" בגרונו של המקפיד, שאינו מסוגל לדבר עם הפוגע בו. הפסקת דיבור זו עלולה להיות ממושכת, ואז בתוך שלושה ימים הוא נכנס לגדר של "שונא", כפי שאמרו חז"ל: "שונא – כשלא דבר עמו שלושה ימים מתוך איבה".
שנית, עצם הפסקת התקשורת המילולית מעמיקה את הפער בין שני הצדדים: כל צד מתבצר בעמדתו בסובייקטיביות, בלי שתהיה לו אפשרות לנתח את המאורע באובייקטיביות. הוא מתרגל לחשוב שהצדק נמצא בצידו בלבד...
הדיבור רצוי, מועיל ואף חיוני במצב של אי הבנה או של עימות. במקרה זה תועלתו של הדיבור היא עצומה: בעזרתו ניתן לנתח, להבהיר עמדות ולפעמים אף להוציא את האויר מהבלון המנופח... להוכיח כי למעשה אין מקום לכעס. השתיקה במצב כזה אינה במקומה, ואף מזיקה.
שלישית, טינה, כאמור, אינה יכולה להצטבר ללא גבול... העמדת פנים אינה יכולה להמשך לנצח. המשקע המריר עלול להצטבר עד לנקודת שיא המחייבת התפרצות. התפרצות כזאת היא חסרת פרופורציה ומדהימה בהיקפה, כאותו סיר לחץ שנראה רגוע, ופתאום מתפרץ ללא כל הודעה מוקדמת...
רביעית – הקפדה ממושכת גורמת נזק לנפשו של המקפיד. הכעסן, כאמור, משתחרר לגמרי מכעסו, ואילו המקפיד מאפשר לטינה המצטברת לעשות שמות בבריאותו הגופנית והנפשית גם יחד. תורתנו, שהיא תורת חיים, הדריכה אותנו כבר לפני אלפי שנים: "לא תשנא את אחיך בלבבך". מי שמציית לה, נשמר מכל רע.
אם נזקי ההקפדה קשים תמיד, על אחת כמה וכמה שהם קשים במיוחד בחינוך הילדים.
ההקפדה יוצרת טינה ונטירת איבה, ובכך מתערער היסוד החשוב ביותר בחינוך, שהוא האהבה בין הילד להוריו.
התקשורת המילולית היא אחד האמצעים החשובים ביותר בחינוך. אם היא נפסקת, נוצר קצר חמור שאת נזקיו מי ישורנו. במיוחד כשמדובר בילדים, שדרך חשיבתם אינה בשלה והם עלולים להתבצר בטעויותיהם.
ילדים היורשים גישה פסולה זו, עלולים להשתמש בה גם בחיים החברתיים ולסבול בעטיה רבות. החברה אינה מחבבת את מי שהוא "נוח לכעוס", אך גם לא את מי שהוא "קשה לרצות". המציאות מוכיחה כי שורשיהם של קשיים ושל משברים חברתיים רבים נעוצים בסיבה זו.
אין ספק, שגידול ילדים דורש מאגר עצום של כוחות נפש ושל שליטה עצמית מעולה. אולם הקפדת הלב אינה נחשבת לשליטה עצמית או לכבישת הכעס, אלא למילויו של המשקע הפנימי. ברגע שיגיע הקש שישבור את גב הגמל, עלולה ההתפרצות להיות בדיס פרופורציה, ואז ממצים את הדין עם הילד על כל יריעת פשעיו מיום היוולדו. כלומר, בהקפדת הלב הכעס אינו נמחק, אלא רק נדחה לתאריך לא ידוע ובלתי צפוי מראש...
|
הרשם עכשיו!
