|
|
|
השאלה
|
|
כיצד נמנע מכפיות טובה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
אחד החיובים הבסיסיים של כל נברא הוא להזכיר בלשונו באופן תדיר את רוב הטובות שהאלוקים מיטיב לו. עליו להעריך נכונה את הטובות הללו ולא להמעיט מערכן. כל אדם שמערכות רגשותיו לא התעוותו, מכיר טובה ומודה למי שגמל עימו טובה וחסד. קל וחומר שהאדם חייב להודות לבוראו המשפיע עליו תמיד טובה וברכה.
כאשר למרות השפע המושפע על האדם, הוא אינו חש ברגשות תודה כלפי מיטיבו הסיבה נעוצה בכך שהוא אינו חש בלבו שקיבל טובה כלשהי. יתכן שאותו אדם סבור שטובה זו מגיעה לו או שהטובה שהוא קיבל נראית בעיניו פעוטה ואינה ראויה להתייחסות.
קשה לנו לבקר את עצמנו, אולם נוכל לעשות זאת ביתר הצלחה על ידי התבוננות בעולמם של ילדים. עדים אנו לכך שלפעמים ילד מביע חוסר שביעות רצון, למרות שזה עתה קיבל משחק או ממתק. את חוסר שביעות הרצון הוא ינמק בכך שרצה ממתקים נוספים, או בכך שאחיו קיבל יותר ממנו. תחושת הקנאה, וכן החסר האמיתי או המדומה שיש לילד, מאפילים ומעמידים בצל את ההנאה ממה שקיבל, עד שאינו חש במחוייבות להודות על הטובה. מצב דומה קיים בעולמם של מבוגרים. האדם אינו מסתפק לעולם במה שבידו, תמיד עיניו נשואות אל מה שעדיין אינו בהישג ידו. לדוגמה, אם לאחר מאמצים מרובים הצליח האדם להגיע לדירה נאה, מיד הוא שואף לרהט אותה במיטב הריהוט, לעבור לדירה נאה ממנה, או שהוא שואף להגיע ליתר מנעמי תבל.
לא רק בתחום הרכושנות הדברים אמורים. פלוני שציפורן אצבעו כואבת לו קימעא, מסתובב ממורמר ומלא טענות כרימון כלפי עולם ומלואו. האם חושב אותו אדם באותה שעה על כל הטובה שהוא נהנה ממנה: על עיניו המצלמות עבורו ללא הרף מראות נפלאים החשובים לו, על ידיו המתפקדות כמנופים וככלים נוספים המשמשים לו לעזר, על רגליו המוליכות אותו בקלות ממקום למקום, על כח הדיבור המאפשר לו לקיים קשר עם החברה, ועל כל שאר הכישורים שהוא נהנה מהם? אילו ידע אדם זה להעריך כיאות את המוגש לו בקביעות כמתנת חינם מאת הבורא, ללא ספק היה חש מאושר ופיו וליבו היו מלאי תודה.
השלב הראשון הוא תחושה ברורה שקיבלתי טובה. השלב הבא הוא הכרת טובה בלב. לאחר מכן תבוא הבעת התודה בפה כלפי המיטיב לנו.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
