|
|
|
השאלה
|
|
האם היהדות שוללת את דרך החיים שהורגלתי אליה, כמו את המושג 'גאות יחידה'?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
היהדות אינה שוללת כלל וכלל מושגים כ'גאוות יחידה'. למרבית הפלא גם היהדות מדרבנת את האדם להשתמש במושגים אלו ולהפיק מהם תועלת מירבית. מושגים אלו אינם נוגדים כלל את מידת הענווה.
ארחיב את ההסבר:
מידת הענווה עיקרה - החשבת הפן הפנימי של הנפש והרחקת האדם מסממנים חיצוניים שאין להם תוך ותוכן. לעתים קרובות אנו נתקלים באנשים שכל פעילותם הינה חיצונית. הם מסוגלים לפעול וגם לסייע ולעזור, אולם בתנאי שהדברים יתפרסמו, שידווחו עליהם, שיצלמו אותם. אנשים אלו, ה"שזופים" מרוב פלשים של מצלמות שכוונו לעברם..., כמעט שאינם מנידים עפעף, כאשר מוטלת עליהם משימה לפעול במסתרים, באין רואה.
בקשת התהילה והפרסומת מורה על נפש ריקה מתוכן. האדם השלם, החי בשלום עם נפשו, מתמלא עונג רוחני פנימי, כאשר הוא מבצע פעולה חיובית. הוא מתמלא סיפוק מהתוכן הרוחני ולא ממחיאות הכפים החיצוניות.
הענווה היא תורת הפנימיות. הענו חש כאדם שהוצבו בפניו יעדים, ובעשותו מעשה טוב הוא ממלא את תפקידו. מילוי היעדים גורם לו סיפוק, הוא איננו חש שמגיעה לו תהילה. הוא מכיר בערך המעשים הטובים מצד עצמם, ולא מחמת רדיפת כבוד ריקנית, שלעולם לא תבוא על סיפוקה.
לצידה של הענווה קיים ביהדות מושג הנקרא: "גבה לבו בדרכי ה'". על שומרי התורה והמצוות לחוש בחשיבות מעשיהם. עליהם לחיות מתוך וודאות שהם עוסקים בתחום חשוב מאוד, נצחי ובעל ערך עליון. מי שהציל אדם ממוות, יש לו סיפוק גדול ולבו מתמלא שמחה עצומה. באותה מידה צריכה שמחת המצווה למלא את לבנו. לעומת העוסק רק ברובד החומרי של החיים, על העוסק ברוחניות לחוש שהוא עומד בפסגתו של העולם. עליו לחוש כמי שעומד ליד מטמון גדול לעומת אלו המתעסקים בפרוטותיהם.
תחושה זו מעודדת, מקדמת ומביאה להישגים. "גבה לבו בדרכי ה'" הינה הכרה בחשיבות מעשינו ובערכם הרב. שונה היא מרדיפת התהילה והכבוד של גאוותנים המחפשים את כבודם בחוץ.
'גאוות יחידה' המושתתת על אחווה, על הכרה בערך המסגרת ועל תחושה ש"עושים משהו טוב ביחד" הינה פן חיובי, המעודד והנוסך כוחות להמשך הדרך. בפרט זה דומה היא ל"גאווה החיובית", שהיהדות מעודדת אותה. להשלמת התמונה ניתן לעיין במאמר "בקשת תהילה" שבאתר.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
