|
|
|
השאלה-גד
|
|
מדוע יש מצווה דווקא לאכול שלוש סעודות בשבת?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
התורה אינה מפרידה בין עולם העשיה החומרית לבין עולם העשיה הרוחנית. כדי לציין את התמזגותם של שני העולמות, השונים לכאורה זה מזה, התורה מגבשת את המעשים הגשמיים שעל היהודי לקיים בשבת. ביום שבו "מלאכת מחשבת" אסורה, אין לחדול מפעילות מחשבתית יצירתית. הפעילות בשבת מורכבת משני "חצאים" המשלימים זה את זה. מחצית אנושית ומחצית אלוקית. בשבתות ובמועדים הגם שמוקנה להם ממד רוחני חוגג היהודי באמצעות התפילה ודברי התורה, תוך שהם משולבים בפעילותו הגשמית ומעלה גם את פעילותו הגשמית למדרגה של קדושה.
האדם החפץ לכבד את השבת ולהדר אותה, עושה זאת באמצעות מעשה גשמי, אשר יתכן שלגבי אדם אחר אינו אלא שעשוע חולף או הנאה חושנית גרידא. מעשה זה של עונג שבת יש ביכולתו לא רק להנעים את הרגע, אלא גם להשפיע על עתידו.
בדברי התלמוד נאמר: "כל המקיים שלש סעודות בשבת, ניצול משלוש פורענויות" (שבת דף קי"ח.). יהודי המקיים שלוש סעודות בשבת מאריך את ימיו, הוא מאריך את ימיו של מה שאמור היה להתכלות. היהודי אינו "צורך" את מזונו ומשקהו, אלא משמר אותם באופן רוחני ושומר על תועלתם המוסרית לעתיד. לא ניתן להתכחש שבוודאי מתענג הוא משלוש הסעודות, אוכל לשובע ומתדשן, אך בכך הוא גם מכבד את השבת. מבחינתו השבת היא מעין אישיות נכבדה: שבת הכלה, שבת המלכה. מקבל אותה במאור פנים, בראותו בה מבשרת שלום הנשלחת אליו ממרום. כאשר הוא מכבד 'אורחת' זו, הוא מכבד את ה', שבחר בה כנושאת דברו. השבת באה לשאת את האדם על כנפיה ולהביאו במגע עם קרבתו המיידית של ה'.
השבתות נזקקות להידור אנושי כדי לשוב ליוצרן במלוא הדרן. האדם "מכבד" אותן בתענוגים, בהנאות החושים. אך את העונג ששואב מהן, הוא משתדל להלביש ברוחניות בכדי להעלותן, מזוככות וטהורות, למקורן הרוחני. כך נעשית הפעילות האנושית - פעילות גשמית ועילאית כאחד - למצווה אלוקית.
הדרישה להפוך את ה"מחצית האנושית" הגשמית, ה"אנוכית", ל"מחצית אלוקית", רוחנית, מציבה בפני היהודי אתגר הכרוך בפעילות מחשבתית טהורה, המסייעת לו להקריב את הכל לה' אלוקיו.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
