|
|
|
השאלה
|
|
מה יגרום לי להפסיק לכעוס על ילדי?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
כאשר נביט על ילדינו כמות שהם ונבין כי הם אינם "רעים", רק יש לרסן את דחפיהם, יקל עלינו לא לכעוס כשנראה אותם סוטים ממסלול החלומות שלנו. הכעס מבטא, בדרך כלל את התסכול המצטבר שלנו, מן העובדה שהילד מתגלה בעינינו כטיפוס "רע" וקשה.
כאשר אנו עוקבים אחר התפתחותו הרוחנית של הילד, ומגלים שאינו מקשיב די הצורך בכיתה ומקבל במבחנים ציון די נמוך, אנו נוטים להתעצבן, כיון שהילד אינו מגשים את שאיפותינו המיידיות, ואינו מתקדם בקצב שציפינו ממנו.
מרגע שהורים הגיעו למסקנה שילדם הוא "ילד רע", מבלי משים הם נגררים ל"מלחמה" נגד הילד. המלחמה כוללת מאבק אישי וכוחני נגדו ונגד זכויותיו. לרוב, הילד אינו מבין את סיבת המלחמה שהוכרזה עליו, ומתוך הקושי להבין את ההורים, הוא משיב מלחמה שערה שמטרתה להדוף בתוקפנות את ההתקפות נגדו. כשמגיעים לשלב זה, הרי שכל תהליך החינוך עלה על שרטון, ויש מקום לדאגה לשלומו הרוחני והנפשי של הילד. גם כאשר הילד אינו משיב מלחמה בצורה גלויה, הוא עלול לפתח רגשי נחיתות. רבים מילדים אלו, יצאו מבית הוריהם כשהם אדישים לסביבתם ובעלי פרופיל התנהגותי נמוך, לא ייזמו גם בעתיד התנהגות חיובית וימשיכו לחוש מוכים, מובסים ומושפלים.
ההורים שיראו את הילד מתדרדר, לא יבינו כי הם הפסידו במלחמתם לא רק את הקרב, אלא גם את המערכה כולה. הם עלולים לחשוב, כי זהו המשך ישיר להתנהגות הרעה של הילד, ולא יקשרו את התנהגות הילד לדרך ה"חינוך" בה נקטו עד כה.
ילדים אינם אויבים, וחינוכם אינו פועל בסגנון מלחמתי. נכון שקשה להשאר אדישים מול התנהגות של ילד שאינו מציית או מזלזל ברצון הוריו, אך מי אמר שעלינו להישאר אדישים? מאדישות ועד מלחמה קיים מרווח רב. במקום להלחם מתוך כעס בילד, יש צורך לחנכו בסבלנות ואהבה, להסביר לו כי אין אנו מצפים ממנו את אשר הוא לא יכול. עלינו לדרבנו להתאמץ "קצת יותר", ולתת לו כלים מעשיים כיצד להתמודד עם הקשיים.
בכעס ובחימה שפוכה אי אפשר להשפיע על לב הילד. קלושים הסיכויים ללמד ילד לחלוק מצעצועיו ומממתקיו עם זולתו באמצעי דיכוי, כשנכריח אותו לכך. הוא יוכל לחלוק משלו לזולת באהבה וברצון, רק אם נשכיל להסביר לו בדרכי נועם ומתוך קירבה לבבית, עד שיבין את חשיבות הנתינה.
הורים אשר יבינו את ילדיהם, יקבלו אותם כמות שהם באהבה וירעיפו עליהם חום ועידוד, יזכו לרוות רוב נחת כאשר יראו את ילדיהם בוחרים בטוב מתוך טוב ליבם.
קיים תחום נוסף, אשר בו בא לידי ביטוי ההבדל שבין הורים המבינים את ילדיהם ומקבלים אותם על רגשותיהם וקשייהם, לבין הורים המצפים מילדיהם גדולות ונצורות, דורשים מהם דרישות "מלאכיות", ורואים אותם כ"רשעים" אם אינם מממשים את הציפיות המופרזות. זהו ענף הביקורת, המקבל צורה חדשה כשההורים מביטים על בנם כעל "ילד רע".
הביקורת היא כלי חיוני בחינוך הילדים. אי אפשר להטות אדם – צעיר כמבוגר – לדרך ישרה, אם לא נבקר את מעשיו, ולא נעיר לו על חריגות ומעידות. אך צורת הביקורת והדרך שבה היא נאמרת, עשויות להפכה, חלילה, מגורם בונה וחינוכי לגורם הורס ומדכא. מי שמודע לחיוניות הביקורת ומבקש להשתמש בה כדבר חיובי, מבקר מתוך רצון וכוונה להפנות את תשומת לבו לדברים הטעונים שיפור. בניגוד לו, מי שמבקר מתוך כעס וחוסר הבנה, משתמש בביקורת כדי להשפיל ולדכא את המבוקר.
הורים המבינים לנפש הילד, יודעים כי אסור שהביקורת תיאמר בנימה שתביא לביזוי הילד, השפלתו ודחייתו, כך שתביא לרגשות פגועים, לכעסים ולמאבקים מיותרים. כאשר הילד מבחין שהביקורת המוטחת כלפיו מבליטה את החלק הרע שבו ואת יחסו השלילי לכל דבר נכון והוגן, הרי הוא רואה את הוריו כתוקפים מתוך כעס ותסכול. לעומת זאת, כאשר ההורים משלבים עם תוכחתם, גם מילים המביעות אמון ומחמיאות לו על מעשיו, הוא משתכנע כי הם מתכוונים לטובתו.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
