|
|
|
השאלה
|
|
מהם הכוחות המרכיבים את מהותנו הפנימית? כיצד נזהה כוחות אלו?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
מצויים בעולם אנשים חכמים, המתעמקים בבעיות פילוסופיות מסובכות ומגיעים לתוצאות אינטלקטואליות מזהירות, אך לעתים קרובות שיקוליהם נובעים משוחד בלתי מודע של נטיות נפשם. נטיות אלו משפיעות באופן נסתר על תהליך חשיבתם, מבלי שהם יהיו מודעים לכך. אנשים משנים לעיתים את דעותיהם באופן קיצוני, בהתאם לאינטרס אישי שלהם, שצבר תאוצה באותה שעה. אדם עשוי להאמין בלב שלם שמסקנותיו אכן מבוססות על היגיון טהור, בעוד שלמעשה הן נובעות מהונאה עצמית.
נביא דוגמה: איינשטיין היה, בלי ספק, גאון השכל, אך כאשר הוכיחו המשוואות של תורת היחסות שלו כי יש ליקום ראשית וסוף, הוא סירב לקבל זאת, ודבק באמונתו בקדמות העולם ובאין סופיותו. עשר שנים לאחר מכן כאשר האסטרונום האמריקני אדווין האבל גילה את תגלית "התפשטות היקום", התמרמר איינשטיין על 'טעותו' של האבל.
היו פילוסופים גדולים שהכחישו את מציאותה של הבחירה החופשית, וממילא גם של האחריות האנושית. לדעתם, האדם אינו אלא כלי משחק בידי גורמים טבעיים החזקים ממנו, ואם הוא מתיימר להתפאר במעשיו, הריהו משלה את עצמו. הישגיו אינם 'שלו' והם לא הושגו בזכותו - 'המכונה' פעלה. נותרה, אם כן, השאלה הגורלית: האם יש זכות לאדם להתגאות בהישגיו האינטלקטואליים ולהתפאר בהצלחתו המקצועית? האם יכולה מכונה להתפאר על פעולותיה אשר נקבעו מראש? לשיטתם,. מגוחכת היא גאוותו של האדם ב"הישגיו". אך למעשה הוא ממשיך להתפאר.
גישה זו נפוצה למדי לא רק בין הפילוסופים. המצליחן, הקוצר מחמאות ושבחים, לא יהסס להתברך בליבו על כישוריו. רק פושע שנתפס על ידי רשויות החוק, דוחק פתאום את האגו שלו לקרן זווית, מנסה להתנער מאחריות, ומתכסה בשריון הדטרמיניזם. גם אם הוא עצמו לא יטען זאת, יעשה זאת עורך הדין המתוחכם שלו: 'לא הוא אחראי לפשעיו, נסיבות החיים הם ש"הכריחוהו" לחיי פשע'.
כאמור, גישה זו של עורך הדין יש לה בהחלט מקום, אך לא רק בבית המשפט ובעמדת ההגנה על פושעים, אלא במערך היחס לכל תופעות הצלחתנו ומחדלנו.
*
אנו מתרשמים מכל דבר בעולם בשתי צורות: התפיסה החיצונית והתפיסה הפנימית. התפיסה החיצונית באה דרך החושים, היא קולטת רק את חיצוניות הדברים. המדע בנוי על תפיסה זו וכל מושגיו נגזרים ממנה. בתפיסה הפנימית אנו מגלים את ה"אני", אנו מבחינים בהווייתנו בתוך כל דבר. מודעות זו אינה נתפסת באמצעות החושים. זוהי ידיעה פנימית, אינטואיטיבית. אין היא נזקקת לקביעה חיצונית. לעומתה, התפיסה החיצונית צריכה את התפיסה הפנימית להוכחתה: "אני" רואה, "אני" שומע. היא משתמשת במושגים מהווי החיים הפנימיים.
בהסתכלות החיצונית אנו מודעים לתהליך "סיבה ותוצאה". אנו רואים שכל השינויים בעולם הפיזי קשורים לנסיבות שאנו מפרשים אותן כ'סיבתיות'.
לעומת זאת מהות פנימית של כל דבר בעולם אינה ניתנת לקליטה בעין, כשם שמצלמה אינה מצלמת את תהליך הצילום של עצמה. מודעותנו לבחירה החופשית נובעת מתפיסה פנימית זו. אנו חווים בתוך עצמנו את הכוח ואת החופש לפעול או לחדול. לא חוקי פיזיקה מפעילים את הבחירה, אלא רצוננו הפנימי.
לעיתים נקבל משני בני אדם שני תיאורים שונים על ארוע כלשהו, אך לא נמהר להסיק שבידינו מידע סותר. אנו מבינים ששני האנשים הסתכלו על המתרחש מזוויות שונות. הוא הדין בצורות התפיסה הפנימית והחיצונית. הניסיון להפריך אופן תפיסה אחד בגלל קיומו של האופן האחר הוא אבסורדי. הדבר דומה לטיעונו של הפילוסוף העיוור שסירב להאמין בקיומו של חוש ראיה, משום שלא יכול היה לתאר אותו על ידי חוש המישוש.
האינטלקט משרת את שתי צורות התפיסה, החיצונית והפנימית, אבל אינו קולט את המהות של אף אחת מהן. הוא אינו יכול לפרש במושגי השכל האנושי את חווית הזיקה שבין העצמיות לבין הבחירה החופשית. השכל גם אינו יכול לפרש את פעולת תפיסת החושים. נתון חושי טהור, כמו שדה ראיה אדום, אינו נתון לניתוח על ידי האינטלקט. תפיסות אלה הן אבני הבנין שמהן בונה האינטלקט את עולמו, בדרך של עיבוד נתונים שנקלטו בשתי התפיסות, אך הן עצמן נמצאות מחוץ להשגתו.
איך, אם כן, ניתן לטעון שבחירה חופשית היא אשליה, רק מפני שאי אפשר לפרשה במושגי החושים?
מי שטוען שהבחירה החופשית אינה קיימת, מפני שהיא סותרת את המושגים הסיבתיים של הפיזיקה, טועה. בגיאומטריה יש לכל קו מידת אורך אך אין לו רוחב. לנקודה אין לא אורך ולא רוחב, אלא מיקום בלבד. באופן זה ניתן לחלק זמן לעבר ולעתיד. ההווה הופך לקו דמיוני בלבד. לפני שאדם יכול להתנסות בו, הוא כבר הופך לעבר. האם מפאת סיבה זו עלינו לומר שההווה הוא אשליה? והרי מהות חווית עולמנו וכל נסיבות חיינו, נטועים דווקא באותם רגעים יקרים של ה"הווה". אילו לא היינו קיימים כאן ועכשיו, כלומר בהווה, לא היתה משמעות לא לעבר ולא לעתיד. יתכן אמנם שהתנסות ה"הווה" אינה בת הסבר באותם מושגים פיסיקאליים החלים על העולם החיצוני, אבל היא עובדה קיימת.
גם בחירה חופשית, שאת אמיתותה אנו חווים באופן פנימי בתוכנו, קיימת למרות שאין הדבר מובן במושגי הפיסיקה והמרחב.
יש המרחיקים לכת בהכחשת הבחירה החופשית עד כדי הכחשת עצם קיומו של האגו. למעשה, לא כדאי להתווכח עם אבסורד זה. אם חווית ה"אגו" אין בה ממש, אין ממש גם בחווית "אני קיים", "אני רואה", "אני פועל".
*
בית בנוי מאלפי לבנים, אך "הבית" עצמו הוא הרבה יותר מסך כל לבניו. אלו שתי צורות תפיסה: אפשר לתפוס את הלבנים הבודדות ואז 'לא רואים' את הבית, ואפשר לראות את הבית, ואז האדם אינו מודע ללבנים הבודדות.
בראייה של דבר כאוסף של פריטים, נראה לעיתים שהמרכיבים סותרים זה את זה, אך בהסתכלות על הדבר השלם, הקונפליקט נעלם. לדוגמה, לפני המצאת שעון הקווארץ היה המכניזם של שעון בנוי בעיקר על קפיץ המספק את הכוח ועל מערכת של גלגלי שיניים וחריצים המאיטים את התנועה. מי שאינו מבין את מטרת המכניזם הזה, יתמה: "אם רצו שהקפיץ יניע את הגלגלים, מדוע התקינו מנגנון שיאט את התנועה?" רק מי שמודע למטרת השעון, יבין את הצורך בקונפליקט זה.
מי שאינו תופס את המטרה שאותה משרתות שתי התפיסות השונות, יראה בהן קונפליקט, ועשוי להסיק שאחת משתיהן היא אשליה חסרת בסיס. זוהי ראייה מצומצמת ביותר.
יש צורך בשתי צורות התפיסה – החיצונית והפנימית. הן מאוחדות על ידי התכלית שהן משרתות. שתיהן דרושות כדי לאפשר ליצור אנוש להגיע לתכליתו הסופית. גם מודעות ל'אני' ול'אגו', וגם מודעות לבחירה החופשית - שתיהן דרושות כדי לתת לפרט מקום בעולם וגם כדי לבנות רגש אחריות עצמי
כדי ליצור אדם 'בעל בחירה' נחוצה גם התפיסה של הסיבתיות. כאשר נבחין ביד האלוקים הניצבת מאחורי הגורמים, נגיע להכרה בסיבה הראשונית – בבורא, המקיים את העולם ומשגיח על הכל. בעקבות התבוננות במערכת הסיבתיות הענקית של הבריאה, אנו מרכינים ראש לפני אלוקים ומכירים במגבלותינו, וכפי שאמר דוד: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת – מה אנוש כי תזכרנו?" (תהלים ח', ד').
תפיסת הסיבתיות חיונית גם כבסיס לאחריות מוסרית. אילו לא היתה מסגרת סיבתית, ותוצאות המעשים לא היו נצפות מראש, לא היה האדם נחשב כאחראי ל"תוצאות" מעשיו. בחירה חופשית יש לה טעם רק ביקום סיבתי.
העבודה הפנימית של האדם תלויה באיזון ראוי בין שתי צורות התפיסה הללו. מחד גיסא עליו להכיר בכח ובאחריות של ה'אגו' של האדם, ומאידך גיסא לשלול כל הרגשה של התנשאות אישית. על האדם לדעת שהכל מאלוקים, ויחד עם זאת להיות מודע לאחריות הרובצת עליו בתחומי הבחירה המוסרית. מודעות לאגו ומודעות לסיבתיות הן שתי תכונות מולדות באדם. האדם המתחשב בשתיהן, משלים את תכליתו בעולם.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
