|
|
|
השאלה
|
|
מה פשר השמחה של חג הסוכות?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
חג הסוכות קרוי "זמן שמחתנו". התורה מציינת שעלינו להיות בשמחה בחג זה במיוחד, ולהשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, י"ד).
כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, משום שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדוייקת, מרגיש כבן אצל אביו, ולכן אין גבול לשמחתו. חג הסוכות הוא הזמן לציון השמחה הכללית האופפת כל אדם מישראל.
השהות במדבר נמשכה ארבעים שנה. הסוכות שבהן ישבו עם ישראל – בין אם היו אלו ענני כבוד ובין אם היו אלו סוכות ממש – הגנו על העם מפני השפעותיו הקשות של המדבר. הישיבה בסוכה כיום מהווה זכר לאותה ישיבה כלשון התורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, מ"ג).
בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית המוגן לדירת ארעי – הסוכה. בכך אנו ממחישים את האמונה שבמהלך חיינו עומדים אנו כולנו תחת השגחתו הישירה של הבורא. כשהאדם נמצא תחת קורת הגג של ביתו, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו מפגעי הטבע וממצוקות הזמן. בצאתו אל הסוכה שהיא "דירת ארעי", הוא מעמיד את עצמו תחת חסותו של ריבון העולמים.
העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", מעידה כי ה' פורש את סוכת שלומו על עמו. הסוכה באה לחנך להכרה בה' ולאמונה "כי יצפנני בסוכו, ביום רעה יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני" (תהלים כ"ז, ה'). תמיד ה' מגן על עם ישראל.
בזמן בית המקדש היתה חובה לעלות לירושלים ולחגוג שם את חג הסוכות. חובה זו באה להטות את הכף לצד הרצוי ולהחדיר ללב המצליחן את הידיעה כי כל ההצלחה אינה אלא ברכת ה', וכל שגשוג – הוא תוצאה של ישועת ה'. השהות בירושלים, במרכז הרוחני המקודש של האומה, נוטעת בחוגג את ההכרה הזו. גם אלה שאינם יכולים לעלות לירושלים יודעים כי עצם החובה להראות ב"מקום אשר יבחר ה'" מצביעה על כך שהתודה והברכה היא לה', ולא ליכולת העצמית.
בחג האסיף מתמלא הגורן בתבואה, היקב גדוש ביין והאסמים עמוסים פרי. מראה השפע וההצלחה הכלכלית מביאים לשמחה רבה, והציווי "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו), עולה בקנה אחד עם התחושה הטבעית.
שבוע של ניתוק מהנוחות הביתית מצמיח מבט בריא על הרכוש שנותר בבית. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג, מ"ב) כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא ידע שמקומו זהה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. במשך שבוע רואה האדם דרך חרכי הסכך את השמים. שמים תכולים במשך היום ושחורים בלילה, והוא חש אותם סוככים על ראשו ומגוננים עליו. בשבתו בסוכה מעמיד היהודי את עצמו תחת חסות ריבון העולמים.
אדם המאמין שהאלוקים מנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדוייקת נעשה משוחרר מדאגה. לבו מתמלא בביטחון ובשמחה.
באופן זה הופכת הסוכה תהליכים אנושיים הרסניים לארועים השגחיים, ומשיבה את האיזון והשלווה ללב היחיד ולתודעת החברה – ועימה את שמחת הלב ואושר החיים. שפע היבול עלול להוות סיבה לתחושת בעלות המביאה לריחוק, אך הוא יכול גם להיות גורם לקירוב. כאשר האדם מודה לאלוקיו, המעניק לו מכוחו ומשפע טובו, הוא מתקרב אליו. העשיר נקרא גם לשתף את זולתו בחלקו, ובכך לצמצם את המרחק בין אדם לאדם. זוהי הדרך אל השמחה: שמחת הביטחון והשיתוף, שמחת האחווה והשלמות.
עם חלוף החג יצא האדם מישראל אל שדהו לזריעה מחודשת. הוא ישדד את אדמתו ויטיל בין רגביה את זרעי התבואה של השנה הבאה. בתרמילו ינוחו לקט הזרעים וגם דברי האמונה שצבר בחג האסיף. הוא ידע לסמוך על אביו שבשמים ש"מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם". תהיה זו אותה זריעה שעליה נאמר: "שמאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת ל"א, ע"א). זריעה הקשורה לאמונה טהורה, זו הנובעת מהחג שזה עתה הוסיף לו כה רבות.
הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים הם השודדים הגדולים של השמחה. זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין עמים. היא אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושל שמחה מעל פניה של האנושות. הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר מרדפים, מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכבר הושג, מאחר שחברנו הקרוב השיג יותר.
מול נטייה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דופנותיה הארעיות וסככה הקליל. מגמתה – למתן את התהליך. לנסות להשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה.
היא מצווה על העני ועל העשיר כאחד - "כל האזרח בישראל" (ויקרא כ"ג, מ"ב) – לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור למשך שבוע מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים זהים במהותם. השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך בכל אחת מהסוכות.
כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות, מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כל אלו חל כרסום בתחושת הביטחון המזויף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.
הסוכה מסמלת את ההתכנסות מתחת צל כנפי השכינה, ומבטאת את מצבו של מי שהתרחק ממקומו הכפוי ושב אל קינו. כל ישראל הם בני מלכים, אלא שגם על בן מלך נגזר לעיתים לגלות מארמון אביו עקב התנהגות לא נאותה מצידו. אך מה רבה השמחה כאשר מוענקת לו חנינה, והוא רשאי לשוב ולהתגורר בהיכל המלך.
בחג הסוכות מקבלת שמחה זו משנה תוקף. מועד זה נקבע מיסודו בתחילת הבנייה של המשכן. מטרתו המוצהרת של המשכן היתה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". דהיינו מקום להשראת השכינה בקרב ליבות בני ישראל. בחטא העגל התרחקו ישראל משולחן אביהם שבשמים, אולם לאחר יום הכיפורים הם שבו להתקרב אל השכינה, וזכר לכך נקבע במצוות הסוכה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
