מתי תורגמה התורה ליוונים ועל ידי מי נעשתה?

מובא במסכת סופרים (פרק א', ה'): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והושיבם בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם. נכנס לכל אחד ואחד מהם, ואמר לו: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן המקום (ה') עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתם לדעה אחת, וכתבו לו כל אחד ואחד תורה בפני עצמה".

עזר גדול ניתן משמים לכל המתרגמים. כולם כיוונו לדעה אחת, והוציאו תרגום שווה וזהה, ובאופן זה לא היתה תלונה כלשהי לחכמי יוון לחלוק, להמציא אמתלאות או להתריס, חלילה. אך יחד עם זאת ראו חכמינו בתרגום התורה ליוונית אסון גדול. הם התבטאו בחריפות: "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". הם גם קבעו את יום השמיני לחודש טבת, יום בו הסתיים תרגום זה, לתענית צדיקים, כמובא ב"מגילת תענית". במגילה זו נכתבו כל התאריכים בהם נעשו ניסים לישראל מחד, וכן נכתבו בה הצרות והחורבנות השונים. במשך דורות הצטער עם ישראל על התרגום ותוצאותיו.

השוואת תרגום התורה למעשה העגל, אומרת דרשני. אכן, מבינים אנו את הקלקלה הגדולה העלולה לצמוח מתרגום לא נכון או לא מדוייק של התורה הקדושה, אולם הן תרגום השבעים תורגם ברוח הקודש, שהרי כל שבעים ושנים הזקנים כוונו לדעה אחת, בלי שהיה קשר או מגע ביניהם? ואם כן, מדוע כה גדול הוא האסון? לכאורה, אדרבה, קידוש השם מופלא עולה מתמימות הדעים המוחלטת שנוצרה בין כל הזקנים, מבלי שיכירו כלל איש את תרגום רעהו?

אמנם, ניתן להבין את החסרון המלווה כל תרגום ולו גם המדוייק ביותר, בהיותו לוקה בחסר לעומת המקור שהוא רענן, חי ומביע את תורת ה' באותה שפת קודש שנמסרה בסיני על ידי ה'. אך אף על פי כן אין בהסבר זה כדי להבהיר את ההשוואה למעשה העגל. וכי יש מקום לדמות את תרגום התורה, לכשלון שביטל את העליה הכבירה של בני ישראל במעמד הר סיני? והרי, במעמד מתן תורה הגיע עם ישראל למצב הנפלא שהיה לפני החטא הקדמון, ומעשה העגל החזירם לחיים של מוות ויסורים. כשלון זה מחק במחי יום שחור את העליה הנשגבה של מעמד נתינת התורה.

כהסבר, עלינו להפנות מבט מעמיק למהות התורה הקדושה.

חז"ל קבעו: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין, יש תורה בגויים - אל תאמין" (מדרש רבה איכה פרשה ב', י"ז). קיים הבדל מהותי בין תורה לבין חכמה. התורה עדיפה לא רק מפני היותה עמוקה יותר. הנקודה המייחדת טמונה ברובד אחר. התורה שונה מיתר החכמות בהיותה חכמה עליונה, תורת א-ל. קיימות דרכים מיוחדות לרכישת קנייני התורה. למדנו בפרק "קנין תורה" (בסוף מסכת אבות) על ארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם, בין היתר – אימה, יראה, טהרה, קבלת ייסורים ועוד. האם מידות אלו דרושות לקנין חכמה רגילה?

הבורא נתן לנו, עם ישראל, את תורתו. ולכן, לחכמה זו, היא חכמת התורה, מי שאינו בן ברית אינו יכול להגיע. הוא אינו יכול להשיגה גם אם נחון בכשרון מופלא ובתפיסה מושלמת. לא באלו מתבטא ההבדל. הוא מתבטא בפנימיות החכמה, בהיות חכמת האלקים.

זאת ועוד, התורה אינה מתוחמת בגבולות לשוניים מוגדרים. יש בה דברים המפליגים מעבר לשפת אנוש מקובלת. כלול בה מסר הנמצא מעבר לסגנון ומבעד למשפטים האנושיים. מסר זה אינו מסוגל להיות מעובד בתרגום לשפה אנושית אחרת.

מה הוא תרגום? הורקת נושא מסויים מכלי לשוני אחד למשנהו. אי אפשר לתרגם ציור לספרות, או מוסיקה לפיוט. אלו הן צורות הבעה שונות לחלוטין. גם התרגום יכול לשמש רק את ההבעה הלשונית. התורה ניתנת לתרגום רק מן הבחינה המילולית שלה, אולם אי אפשר לתרגם את מהות חכמתה, וודאי שאי אפשר לתרגם את צרופי שמות ה' הצפונים בה לכל אורכה!

לא רק קושי תרגום לשון התורה והחכמה העליונה לשפה אחרת, הוא הסיבה להמנעות מתרגום התורה. מלות התורה נלמדות לפי פרושן המילולי וכן על פי סמיכותן זו לזו. כמו כן דורשים חז"ל כל יתור אות שבתורה או כל כתיב חסר. כל שינוי בצורת האיות של מילה בתורה בא ללמדנו דרשה נוספת. גם צורת אותיות מסויימות (כגון האות א' הקטנה שבמילה "ויקרא", בתחילת חומש ויקרא), גדושה בדרשות וברמזים. בשינוי סדר המלים המתהווה עקב התרגום בטלים הסמיכויות וההקשים שבין המלים. בכך מאבדת התורה חלק גדול ממשמעותה, פושטים ממנה את דרשותיה, רמזיה וסודותיה אשר כולם הם חלק מתוכנה.

אל מכלול הגוונים של מהות התורה המונעים את תרגומה, עלינו להוסיף את החלק בתורה שאין לו ביטוי לשוני, אלו הם התגים וכתרי האותיות, וכפי שמובא בגמרא (מסכת ערובין דף כ"א ע"ב): "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות". התורה הקדושה ניתנה לנו בהבעה אלוקית, ורק בצורתה המקורית ניתן ללמוד ולהגות בה. הדרישה לתרגמה מהווה דרישה לסילוף קדושתה הנצחית, עד כדי צמצומה בדפוס לשון כל בני אדם, ועל כן היה יום זה כה קשה לישראל.