כיצד ניצחו החשמונאים את צבאות יוון?

נתבונן תחילה בנצחון זה מבחינה מהותית:

קיים כלל שלא ניתן לערער עליו: לעולם אין לחשוש מכמויות. בכל מקרה של התמודדות בין כמות לאיכות, ידה של האיכות על העליונה.

אין כעם היהודי היכול להעיד על חוקיות זו, על העדיפות המכרעת של האיכות על כל צורה של ריבוי כמותי.

כלל עקרוני זה מהווה יסוד במשנת היהדות, עוד מימי ראשית העם. הוא אומת פעם אחר פעם, דור אחר דור, כשניצב אבי האומה העברי מול עולם עויין וניצח, כשעמד אליהו בהר הכרמל מול ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, וכן כשהתייצב דוד מול חרבו של גלית הפלשתי.

האמת הוכיחה שאין היא נרתעת מפני כמויות. איכות הקריאה בשם ה' שברה כל חנית אויב וכל דעה כוזבת, כדרך שניצוץ קטן מכלה ערימת פשתן גבוהה וגובר עליה בקלות.

עם ישראל אינו מתאפיין בריבוי מספרי. התורה מעידה עליו: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז', ז').

העם נבחר להיות נושא הבשורה האלוקית בעולם: "אתם עדי נאום ה'" (ישעיהו מ"ג, י'), וכיוון שכך, אין הוא בטל ברוב.

אמנם אנו עם חלש, קטן ולמוד סבל, וסביבנו מתנשאים עמים רבים, חזקים ויהירים, אלא שלמרבית הפלא, דווקא עמנו שרד למרות התלאות שעברו עליו. אפילו הקיסר אדריינוס נאלץ להודות: "גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים" (מדרש אסתר רבה י'). עינינו רואות, שלמרות הכול, הכבשה התקיימה, מתקיימת ותוסיף להתקיים לנצח, ואילו שבעים הזאבים חולפים מן העולם בזה אחר זה.

העיקרון של עליונות האיכות הופיע במהדורה נוספת, בימי חנוכה, שבו נאמר: "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". המאבק בין מתתיהו ובניו לבין היוונים ועוזריהם, הצטיין ביחסי כוחות בלתי שקולים. כשקידש מתתיהו מלחמה על יוון, לא עמדו לצידו אלא קומץ זעום של אנשים.

על היחס המספרי שהיה בראשית אותה מערכה, למדנו מדברי רש"י בברכת משה רבינו לשבט לוי: "ראה שעתידים חשמונאי ובניו להילחם עם היוונים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטין, י"ב (12) בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות..." (רש"י דברים ל"ג, י"א).

לא זו בלבד שהיוונים עלו במספרם עשרות מונים על קומץ החשמונאים, אלא שגם מבחינת העוצמה הצבאית לא ניתן כלל להשוות בין הכוחות. היתה זו מערכה של גיבורים מול חלשים ושל רבים מול מעטים.

נצחונותיהם של החשמונאים לא היו טבעיים. הנצחונות מהווים חלק מהניסים והנפלאות, התשועות והנחמות שהקב"ה עשה לאבותינו. הנס מעצם מהותו חורג מכל כללי ההסתברות ופורץ את גדרי הטבע.

פרשת העימות בין ישראל ליוון מתאפיינת לא רק במאבקי כח, אלא בעיקר בהתמודדות בין תרבויות. נצחונם של ישראל מלמד שאיכות היא רק זו הפנימית המיוסדת על אדני האמת, ולא החכמה היוונית החיצונית, שאיכותה מזוייפת מתוכה, ועל כן סופה לחלוף.

איכותם של החשמונאים היתה איכות טהורה, ולכן עזר להם ה' בדרך ניסית לגבור על הרבים והגיבורים.

לא בחזית אחת נלחמו החשמונאים. הם נלחמו בשתי חזיתות. הם נלחמו נגד מלכות יוון שניסתה לטמא בכח את קדושת עם ישראל ולבטל את דביקותם בתורה, ובאותה עת היה עליהם להאבק גם נגד המתייוונים בבית פנימה.

המתייוונים הלכו שולל לא רק אחרי הנוי החיצוני של תרבות יוון, אלא גם אחר העוצמה הכמותית שלהם, ולכן הם ביקשו להיטמע בהם. המתייוונים היו עשירים ומבוססים, אך למרות הכול, לא אמרו החשמונאים נואש, ובהחזיקם במעוז האמת, היתה ידם על העליונה.

זהו המסר העיקרי העולה מנבואת זכריה: "לא בחייל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'". בכל התמודדות של חייל וכח מול רוח ה', סוף הרוחניות הצרופה לנצח. אמנם לעתים מתברר שכוחות הטוהר הם זעומים מול הררי הטומאה, אך עליהם אומר הנביא: "מי אתה הר הגדול, לפני זרובבל למישור" (זכריה ד', ז'). יהיו הררי השקר גבוהים ככל שיהיו, בהגיע אור האמת, ייעלמו ההרים וייהפכו למישור, ולא יהיה כל קושי לפסוע עליו.

גם נס פך השמן מוכיח שלמרות שהיתה בו כמות מועטת בלבד, הוא הספיק להאיר שמונה ימים עד שהגיע למקדש שמן טהור חדש. היה זה פך טהור שנחתם בחותמו של הכהן הגדול ולכן, נמשכה הארתו מעבר למה שנועד לו על פי הטבע.

חז"ל התקינו לציין את זכר הנס בהדלקת נרות. נסיון הדורות הוכיח שדווקא נרות זעירים אלו האירו, מאירים וימשיכו להאיר גם בעתיד, בעוד עמים גדולים וחזקים נעלמו מעל בימת ההיסטוריה, כי האמת תמשיך לשרוד.

הימצאותו של ניצוץ זה מבטיחה כי העם ההולך בחושך יראה אור גדול. תפקידנו לחפש פך טהור זה החבוי בתוכנו ולחשפו. כאשר הוא יימצא, תתגלה עוצמתו הרוחנית והיא תאיר מעבר לכל חישוב מספרי.

זאת ועוד, נצחון בקרב יכול להיחשב כמטרה בפני עצמה, כפי שראינו במהלך ההיסטוריה את כל אותם גיבורים שעל ידי נצחונות בשדה הקרב הוכיחו את כוחם וגבורתם. עבורם הנצחון כשלעצמו היה מטרה: כדי לגרוף תהילת עולם.

אך לעומת זאת, יש לוחמים שלא ראו בנצחון כשלעצמו מטרה, אלא רק אמצעי: הכאת האוייב שהציק להם, הכאה שאיפשרה לעם המנצח לחיות מעתה חיים שקטים ושלווים, נטולי פחד מן האוייב.

הדרך השניה היא המתאימה לעם היהודי החי חיים תורתיים. אצל היהודים, אין לנצחון חשיבות בפני עצמו, שהרי נצטווינו (משלי כ"ד, י"ז): 'בנפול אויבך אל תשמח'. זאת ועוד, יהודי אינו צריך להתבלט על פני העמים, ואל לו להראות עליונות וגבורה על האוייב. יהודי אינו חי על חרבו ומעולם לא עסק במלחמות לשמן. גם כאשר הוא נאלץ לצאת למלחמה על אוייביו, הוא יודע שהנצחון אינו היעד, אלא רק הדרך להגיע למטרה – ליכולת לשבת בהשקט ובבטחה ולעבוד את הבורא.

השקפת עולם זו, ביקשו החשמונאים להנחיל לנו בקובעם את השם 'חנו-כה', המנציח דוקא את החניה שלאחר המלחמה, את חידוש עבודת המקדש שבא בעקבות הנצחון, את לימוד התורה וקיום המצוות ששוב היו אפשריים לאחר שהיוונים ועוזריהם המתיוונים הובסו וגורשו. זו היתה תכלית הנצחון, והיא הראויה להנצחה – לא עצם הנצחון!

כל העמים יקבעו את יום הנצחון, את יום מפלת האוייבים כדי לחגוג בו את חג הנצחון. לא כן בישראל, הם לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחגגו אותו בשמחה.