מה קרה למצרים במכת בכורות?

המצרים שמעו את ההתראה של משה (שמות י"א, ד'-ו'): "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה..." הם נחרדו חרדה גדולה וחיפשו עצות להציל את בכוריהם. מה עשו? שלחו את הבכורים לישון בבתי בני ישראל, כך קיוו שינצלו מן המכה. היו אחרים שבטחו בעבודת הכוכבים שלהם, ושמו את בכורם בבית אלילם כדי שישמור עליהם. והיו שהבריחו את בכוריהם אל מחוץ לגבולות מצרים.

הבכורות חרדו מאוד לגורלם. הם באו לאבותיהם וטענו: כל מה שהזהיר משה עד עכשיו התקיים. כעת הוא אומר: "ומת כל בכור בארץ מצרים", הבה נוציא את העברים האלו מבינינו, כי אם לא, נמות. ענו להם האבות: יש לנו עשרה בנים, ימות אחד מהם ולא נוציא את העברים האלו! ענו הבכורות: נלך לפרעה, שהוא בכור, אולי יחוס על נפשנו ויוציא את ישראל. הלכו אל פרעה ושטחו לפניו את בקשתם. כעס עליהם פרעה והוציא פקודה שישברו את שוקיהם של אותם בכורים. אמר: אפילו אמות, לא אוציא את ישראל לחרות! מיד יצאו הבכורות, ומרוב פחדם וכעסם פתחו במלחמה נגד אבותיהם, והרגו מהם שש מאות אלף איש!

ליל ט"ו בניסן. בני ישראל אוכלים את קורבן הפסח בשמחה גדולה, ופרעה פנה לישון למרות היותו בכור ואף היו לו בנים בכורים. בחוצות העיר מתנהלים קרבות עזים בין הבכורות לאבותיהם. בחצות הלילה בדיוק התחלפו צעקות המלחמה בזעקות שוד ושבר! לשמע הזעקות הנוראיות הפורצות מכל כיוון, קם פרעה בבהלה משנתו, וצעק צעקה גדולה ומרה, הלוא אף הוא בכור!!! מה יהיה??

כל הבכורות שישנו בבתי ישראל, הבכורות שנסו ממצרים, וכמובן גם הבכורות שישנו בבית אליליהם - מתו. רק שני בכורים נצלו: פרעה – כדי שיראה את סופם של המצרים בקריעת ים סוף, ובתו בתיה – בזכות תפילתו של משה רבינו!

לתדהמתו מגלה המצרי כי יש בביתו יותר ממת אחד! זכרים ונקבות, גם אשתו המעוברת (שעוברה היה בכור) הפילה את וולדה. כיון שניתנה רשות למשחית להשחית, מתה גם האשה בעצמה. מה זאת? תוהה במר ליבו. מדוע? זו טעות! הרי לא כל אלו שמתו היו בכורות (לדעתו)? מתוך בכיו הסוער ויללותיו, הוא נזכר לפתע שבכורו האמיתי נמצא בבית ישראל. הוא רץ לשם, מנסה להתעודד בתקווה שאולי הוא נותר בחיים. ככל שהוא מתקרב אל הבית, הוא שומע קולות של ניגונים עליזים. על מה השמחה הגדולה? מי חוגג בשעה שאני שרוי באבל ובחרדה? ואז הוא נזכר שבני ישראל השנואים מסיימים את סעודתם על אלילו השה לאחר ששחטוהו וצלוהו. כעת הם זורים מלח על פצעיו, ושמחים לאידו! הוא חורק שיניים ונוקש על הדלת. אין קול ואין עונה, שקועים הם בשמחתם ושירתם. כאשר המצרי לא זוכה למענה, הוא מתפרץ לבית ללא רשות. בקול מתוח הוא שואל: "היכן בני??", אך כשרואה ששאלתו אינה נענית, הוא ממהר לחדר השנה. שוד ושבר! בכורו מוטל מת על המיטה! דמעות זולגות על לחייו, צורבות בכאב חד, כשהוא מרים את בנו המת בידיו הרועדות וחוזר לביתו שבור ואבל.

המצרי מתאבל על בנו בכורו, על יתר ילדיו, שמשום מה מתו גם הם, על אשתו ועל אביו, שהיה אף הוא בן בכור. הבכור היה אחד מאלילי מצרים. כאשר היה הבכור מת, קברוהו בבית כדי שתישאר השפעתו על צאצאיו. היו מצרים שחקקו את דמות בנם בכורם בקירות הבית. והנה במכת בכורות נסדקו והתפוררו אותן צורות. פרט זה היה קשה להורים כאילו אותו היום קברו את בכורם.

שבור ורצוץ רוצה המצרי לפנות לאלוהיו, אך אל מי יפנה? הבכורות מוטלים לפניו מתים. היאור איכזב כבר מזמן, השה הוכח כחסר יכולת, לאחר שנצלה ונאכל רק לפני מספר שעות. ברוב יאושו הוא מחליט לפנות אל אלילי הזהב והכסף, אך אבוי! כולם נמסו. גם אלילי האבן נימוחו. אלילי העץ הרקיבו והתליעו! כך אבדו באותו לילה כל אליליהם של המצרים, חוץ מאליל אחד בשם "בעל צפון" שנשאר כדי להטעותם.

פרעה בארמונו, שרוי באבל כבד על מיתת בנו בכורו העומד להיות יורשו. פחד מוות אוחזו ביודעו שאף הוא בעצמו בכור! החשש והפחד שמא ימות, מאלץ אותו ללכת בעצמו לחפש את משה רבינו.

כל עוד רוחו בו הוא מגיע לארץ גושן. אווירת השמחה השוררת שם, לא נוגעת כלל ללבו. היכן גר משה רבינו? זאת לא ידע, הן מעולם לא ביקר בביתו. בפחד גדול הוא נוקש על הדלת הראשונה, אך קולות החגיגה הרמים גוברים על קול דפיקותיו. אפילו אחרי שהוא מזדהה כפרעה – מלך מצרים –  לא יוצא איש לכבודו, כי מלך מלכי המלכים ציוה שלא לצאת מפתח הבית עד בוקר!

לאחר חיפושים מייגעים הוא מוצא את משה ונופל לרגליו, (שמות י"ב, ל"א): "קומו צאו מתוך עמי, גם הגברים, גם הטף, לכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם, גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי". משיב לו משה: "הגנבים אנחנו, כי נצא בלילה? ה' אלוקינו ציוונו כי לא נצא החוצה בלילה הזה, כי רצונו להוציאנו בגלוי, ביום! אל תדאג, אתה תחיה עד שתראה את אובדנה המוחלט של מצרים".

באותו הלילה לאחר חצות לא ישן אף אחד במצרים. כל אותו הלילה היו ישראל אוכלים ושותים, שמחים ומהללים את הקב"ה בקול גדול, והמצרים צועקים במר נפשם על האסון שפקדם.

זו היתה מכת בכורות, האחרונה והקשה שבעשר המכות שהיכה ה' את מצרים. מכה זו שברה כליל את גאונם של המצרים והוכיחה את אפסות אליליהם. מכאן ואילך צועד עם ישראל קוממיות לקראת גאולתו השלמה.