|
|
|
השאלה
|
|
מהי מהותה של מנוחת היום השביעי?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
השבת מופיעה לראשונה בסיפור בריאת העולם (בראשית ב', ג'): "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". לאחר ששת ימי הבריאה שבת הקב"ה ביום השביעי ממלאכת יצירת העולם. באותה שעה הוא בירך וקידש את יום השבת לנצח. במקביל נצטווינו גם אנו לשבות באותו יום, וכפי שנאמר בעשרת הדברות (שמות כ', ה'-י"א): "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי...".
הציווי לנוח בשבת, אין כוונתו למנוחה המוכרת לנו מחיי היום יום, מנוחה ממאמץ תוך עשיית אין ספור מלאכות שאין מאמץ בעשייתן כהדלקת אור, שיחה בטלפון וכדומה. לא לכך התכוונה התורה.
יסוד היסודות של היהדות הוא לזכור שיש בורא קדמון, שברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי. לא זו בלבד שיש להאמין בכך, אלא יש גם להחדיר את הדברים ללבבות ולחיות בהתאם לאמת זו.
המשימה אינה קלה. למרות הקושי ציוותה התורה: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד', ל"ט). עלינו להשיב את הדברים ללב, להחדיר את הידיעה אל מעמקי הנשמה ולחיות את האמונה.
חשוב להבהיר: הבורא לא התייגע ולא התעייף בעת בריאת העולם ואין לו כל צורך במנוחה או בנופש. את עובדת הפסקתה של מלאכת הבריאה בידי הקב"ה מכנה התורה במונחי 'מנוחה', משל היה מדובר בבן תמותה. המנוחה של הבורא, הינה מנוחה רוחנית שכולה אפופה רז. אצלנו, בני האדם, קרוצי החומר, היא מתקבלת כמנוחה הקשורה אל החומר. מנוחה שבתית זו של האדם מקשרת אותו לשבת בראשית, לאותה שבת ראשונה שבה באה המנוחה לעולם.
מתוך הסמיכות שבאזכור מצוות השבת למצות הקמת המשכן (שמות ל"ה) לומדים אנו כי אותן מלאכות שנעשו בבניית המשכן, הן הנחשבות למלאכות חשובות ועיקריות, ומהן יש להימנע מלעשותן בשבת. במלאכת בניית המשכן חברו יחד כל אבות המלאכה, כלומר, כל סוגי המלאכות הבונות, היוצרות והפועלות לשינוי מצבה של הבריאה.
בשבת נאסרו בעשיה ל"ט (39) אבות מלאכה. לכל אב מלאכה ישנן תולדות, כלומר, מלאכות הדומות לו וכולן אסורות בעשיה בשבת.
השבת של הבורא הינה יום של שביתה ממלאכת יצירה. לכן גם אנו מצווים לשבות ממלאכת יצירה.
כאמור, באה השבת להזכיר לנו מיהו היוצר האמיתי של העולם. יסוד האמונה היהודית הוא כי הכל נברא בששת ימי בראשית. ביום השביעי הסתיימה הבריאה והתפתחותה נבלמה. "ביום השביעי שבת וינפש" - הקב"ה עצר את סדרת היצירות שנבראו במאמר פיו.
בהכרה באלוקים, כפי שהיא משתמעת מן השבת, טמון לקח חשוב. בכל יצירה של אדם יש משום הכרזה על בעלות מסויימת של האדם על העולם, על כוחניות ועל יכולת שליטה. השביתה מכל מלאכת יצירה בשבת מהווה תזכורת לאדם כי הוא אינו יוצר הבריאה, אלא הוא אחד הנבראים, ובהתאם לכך עליו לכלכל את צעדיו בעולמו של הבורא.
האדם חש במשך ששת ימי המעשה כאילו הוא "בורא" קטן, העושה בטבע כבתוך שלו. הוא יוצר, פועל, משנה מצבים ומביא לשינויים. עם דמדומי החמה של סוף היום השישי עליו להפסיק את יצירותיו, אשר בהן הוא מתדמה, כביכול, לקונו, והוא אכן שובת עד למוצאי שבת. בכך הוא מזכיר לעצמו את אמונתו בבורא עולם, אשר גם הוא שבת מיצירותיו ביום השביעי.
בין המלאכות האסורות בשבת מצויות מלאכות שקשה לעשותן, ולצידן מלאכות שקל לעשותן. לא הקושי הוא המכתיב את האיסור, אלא תוצאת המעשה, היצירה. ההלכה קובעת בבירור על פי כללים מפורטים מה נאסר בשבת ומה מותר בה. לאורן של הלכות אלו אנו חיים.
מהי מנוחה? אי עשייה ושלילת מלאכה אינן נחשבות בהכרח מנוחה. יתכן שאדם שובת מעבודה, ולמרות זאת, לבו מלא דאגה והוא אינו שרוי במנוחת נפש. אדרבה, מצויים בני אדם שכל עוד הם טורחים בעמלם וחיים על פי סדר יום קבוע הם שלוים, ואילו כאשר הם מצויים בחופשה הם מאבדים את שלוותם ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם. שורש המנוחה אינו מתבטא בסילוק טרדות הגוף בלבד, עיקרו תלוי בהשגת השלמות המקנה לאדם הרגשת סיפוק, ובאמצעותה מגיע האדם למצב של הרגשת מנוחה אמיתית.
"וביום השביעי שבת וינפש" - בכניסת השבת הושלמה מלאכת שמים וארץ, וכתוצאה מהשלמות באה המנוחה, מנוחה המלווה בהרגשת סיפוק, שהיא היא המנוחה השלימה.
אדם השומר שבת מתוך התבוננות מיהו יוצר העולם ומתוך מחשבות של קירבה אליו ועשיית רצונו, מחזק בלבו פנימה את האמונה בבורא כל יכול, שברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
