|
|
|
השאלה
|
|
מהי מהותה של הגאולה וכיצד ניתן לזרז את בואה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
הרבה היבטים לה לגאולה, ואנו נתקלים בה לא אחת בפסוקי הנבואה, במאמרי החכמים וגם בספרים המאוחרים יותר. התבוננות מוכיחה שהגאולה טמונה כבר בחורבן עצמו. בינות לגחלים הלוחשות של שריפת החורבן מנצנצת בשורת הגאולה. נתבונן בדברים לעומקם.
תשעה באב הוא היום הטראומטי ביותר בתולדות ישראל. עוד במדבר סיני הוא הוכר כמועד לפורענות. עם זאת מלווה אותנו הנבואה: "כה אמר ה'... וצום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים" (זכריה ח, ט). לאמור, האבל ביום זה הוא זמני, הוא יהיה בעתיד יום חג ושמחה.
אף רבי עקיבא, כאשר נקלע אל הר הבית השומם, צחק בראותו שועל יוצא מחורבות קודש הקודשים. צחק, בעוד רעיו התנאים היו מזועזעים עד בכי.
גם אנו היום מנציחים את הסתירה. בתום הצום אנו סוגרים את ספרי הקינות, וכבר מתנערים מן הזיכרונות הכבדים. כאילו לפי פקודה משנים אנו את מצב הרוח. ללא הפסק של פרק זמן סביר, בלי אתנחתא, נכנסים אנו לשבת נחמו. שבת ששמה כשם הפטרתה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".
וכך, מול הכרזת הששון של הנביא, לנוכח קביעת תאריך הולדת הגואל ביום זה, לשמע צחוקו של רבי עקיבא ולמראה צמיחת ה"נחמו" מתוך ה"איכה" - אנו תרים ומחפשים היכן טמון גרעין הנחמה והגאולה בחורבן עצמו.
האומנם, המוות הוא מבשר החיים?
אכן, חוקי רוח האדם וחוקי חייו החברתיים שווים הם לחוקי הטבע. כמו שבעולם הסובב אותנו צומח החדש רק מן הישן והכלה, כך גם בעולם הרוח.
הלילה הוא מבשרו של היום. ריקבון הזרע במעבה האדמה, הוא תנאי לנביטת החיטה החדשה. עץ מצמיח עלים רעננים באביב, רק לאחר שנשרו עלי העונה הקודמת בשלכת הסתיו. כללים אלו יפים גם בחיי אדם, בגורל עם וארץ.
אף האדם כפוף לחוקים אלו לחלוטין. הוא אינו יכול להפר אותם, אך בידו להתחמק מן המחזוריות של צמיחה - כליה - צמיחה, אם תושתת תרבותו על יסודות שישמרו לנצח את רעננות העלה באביב.
האם משום כך צחק רבי עקיבא? חבריו הבוכים של רבי עקיבא אמרו לו: מקום שכתוב בו "הזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?!"
אמר להם: לכן אני משחק, שכתוב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו'. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש'. בזכריה כתוב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (מכות כ"ד).
זהו צחוק שהוא השקפת עולם. אמנם השממה שנתגלתה לעיניו פצעה גם את לב רבי עקיבא, אולם הוא הבחין גם בקיומה המלא והמדויק של נבואת החורבן, הקשורה בקשר הדוק אל נבואת התקווה בעתיד.
כל עוד לא התקיימה הנבואה, אפשר לתלות את המפלה בתהליכים היסטוריים בלתי נמנעים, כמיטב מסורת מפרשי ההיסטוריה ומנתחיה.
אולם הנבואה שהושמעה לפני ההתרחשות והתגשמה במלואה עד לפרט אחרון, מכריזה על הנהגה שמיימית וסמויה הקובעת את מסלול המאורעות.
לכן, כליה זו מעוררת שמחה אף בתוך הצער. בחשכה עצמה מצויה נקודת האור. התפרקות הממלכה היהודית ופיזור העם כמוץ ברחבי תבל, הם תנאים הכרחיים לצמיחה המחודשת, ליצירת אפשרות להתפתחות חדשה, בלי שלקלקול הקודם תהיה השפעה על אלו החדשים.
ממרחק הדורות משקיף עלינו רבי עקיבא, וצחוקו צוחק בתוך ליבנו, מעלה חיוך על שפתינו, כי עוד מעט: "בשוב ה' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו".
העלאת זכרה של ירושלים והדרישה לציון, סגולתן למהר את קץ הגלות ואת בוא הגאולה. דברים ברוח זו כותב ה"כוזרי" (בסיום ספרו), תוך הסתמכות על פסוקים מספר תהלים (ק"ב, י"ד-ט"ו): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - "ירושלים לא תיבנה, כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".
ההשתוקקות לגאולה היא עצמה מעוררת רחמים ורצון במרום לזרז את בוא הישועה. נאמר (תהלים קכ"ב, ו'): "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך", אם אמנם אתם שואלים את שלום ירושלים, כלומר, משתוקקים לבניינה, על ידי כך "ישליו אוהביך", תזכו לשלוה המיוחלת. הרצון וההשתוקקות הם יוצרי הישועה.
כבר ביציאת מצרים נקבע העיקרון הבסיסי שאפילו בהגיע עת הגאולה, מי שאינו רוצה להיגאל, אינו זוכה להיכלל בגאולה זו. חלק מבני ישראל שלא אבו לצאת ממצרים, אמנם לא נגאלו ומתו בימי האפילה של מכת חושך.
מאידך, הרצון והשאיפה לגאולה מזרזים את בואה. גם אם עדיין לא הגיע הזמן המיוחל, מכל מקום תשוקת אמת יוצרת אפשרות להיגאל. גם מבחינה טבעית, באמצעות רצון חזק מסוגל האדם לכבוש יעדים, שלפי חישובים טבעיים אינם ניתנים לכיבוש. במיוחד אמורים הדברים בבחינה הרוחנית.
תפקידו של האדם להיות מוכן לפעול גם מעבר לחישובים טבעיים. יהודים בכל הדורות יישמו עיקרון זה. ידוע על יהודים רבים שנטלו על עצמם סיכונים רבים, ובלבד שיזכו להגיע לנחלת ה'. אהבתם לארץ הקודש גברה על כל החישובים ועודדה אותם ליטול מקל נדודים לידם, לחצות ימים ונהרות, ובלבד שיזכו לחונן את עפר הארץ.
מעשה כגון זה מסופר בגמרא (כתובות קי"ב, א') על רבי זירא, מגדולי האמוראים. כשיצא בדרכו לארץ ישראל והגיע לנהר שמנע ממנו להמשיך בדרך. באותו מקום לא היה גשר, שניתן היה לעבור עליו, ועל כן עבר רבי זירא על פני לוח עץ צר, תוך כדי אחיזה בחבל שנמתח מעבר לעבר.
היה בצעד זה סיכון מסויים, אך רבי זירא לא נרתע ממנו. הוא הסביר שאילו היה מתעכב כדי לתור מעבר נוח יותר, הרבה מקטרגים היו עלולים לצוץ בדרך ולעכב את נסיעתו.
מעשה זה מקפל בתוכו את עוצמת ההשתוקקות שפעמה בלב רבי זירא להיכנס לארץ. העזה, שמעבר לחישובים הטבעיים, היא הנדרשת מן האדם בבואו לזכות בנחלת הארץ, והיא המזכה אותו בקנין קדוש זה.
גם הדרישה המתחייבת מאיתנו כלפי ציון וירושלים, מחייבת לא רק השתוקקות אדירה לארץ ישראל, אלא גם חדירה לנבכי הסיבות שגרמו לחורבן, כדי שניתן יהיה לטפל בהן ולהרפא מהן.
כדרך שרופא טוב אינו מסתפק בטיפול תרופתי להרגעת הכאבים, אלא מתחקה אחרי שורשי המחלה ומטפל בה ביסודיות, כך עלינו לפעול גם ביחס לגלות.
נאמנה עלינו עדות חכמינו (יומא ט', ב') שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם. לאור זאת, עלינו לעשות הכל כדי לעקור נגע זה מקרבנו. בכך נקיים את החובה לדרוש את ציון, ובכך גם נתרום את תרומתינו לגאולה העתידה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
