ארבעה תאריכים בשנה נכתבו על ידי הנביאים וצוּינו כימי צום. כל אחד מהם מהווה שלב נוסף במסכת החורבן. בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים, בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת ירושלים על ידי האויב שצר עליה, בתשעה באב נחרבו שני בתי המקדש, ובתחילת חודש תשרי נרצח גדליה בן אחיקם, מנהיגם האחרון של יהודי ארץ ישראל לאחר החורבן. עם מותו בא הקץ לישוב היהודי בארץ.
המאורעות שתרמו תרומה של הצלה, של בנין, של שגשוג ושל עילוי רוחני כיציאת מצרים, מתן תורה, הניצחון על היוונים ונפילתו של המן, זכו לחג אחד בלבד; לעומת זאת, את החורבן הנציחו הנביאים בארבעה ימי צום הפרושים על פני השנה כולה. עובדה זו אומרת דרשני!
מה שאירע בזמן החורבן משול לשרשרת מאורעות עצובים המתרחשים בעולמם של אנשים פרטיים. יש המתעשתים, משנים כיוון ומצילים את המצב ויש השוקעים בו מחוסר מעש ומהזנחה.
אסונות רבים מתרחשים כתוצאה מהזנחה מתמשכת. בתחילה, ההזנחה היא בדרך כלל מזערית. אך למרות זאת, החכם הרואה את הנולד, אינו מזלזל בבעיה ושוקד על תיקונה. לעומתו, העצלן מתעלם מהבעיה, משלה את עצמו שלא קרה ולא יקרה דבר משמעותי וממשיך בחיי שגרה. כתוצאה מכך, ההזנחה צוברת תאוצה, עד שמתרחש "כמעט אסון". אולם אין הוא סוף פסוק. מי שהתרגל לחיים קלים ונוחים, יעדיף לעצום עין. גם בשלב קריטי זה הוא עדיין בטוח שהכול יסתדר. גם כאשר הכתובת מופיעה על הקיר, והכול יודעים שהסוף קרב, הוא ממשיך להזניח את המצב מתוך עצלות ומתוך ייאוש. בשלב הסופי הוא מחליט שבין כה וכה אין מה לעשות, העניין נראה אבוד, ולדעתו, אין מה לתקן. כך אירע גם בתקופת חורבן בית המקדש.
ארבעת הצומות מלמדים אותנו שהחורבן לא היה אסון בלתי נמנע. במשך שנים רבות התריעו הנביאים בבית ראשון וחכמי התורה בבית שני על פגמים רוחניים הקיימים בעם. הם הזהירו מפני השואה הצפויה, אך ללא הועיל!
כאשר התמלאה הסאה, החלו הצרות מבחוץ, האויבים החלו לאיים, להטיל מצור. גם באותה שעה עדיין לא היה מאוחר מדי. לו קראו את המפה בשלב זה, לו היו חוזרים לדרך הנכונה, היה האויב חוזר כלעומת שבא. אולם תושבי ירושלים בטחו בכוחם. הם אמרו שלעולם לא יבוא אויב בשערי ירושלים, ולכן, הם המשיכו בשלהם עד הסוף המר.
מדי שנה אנו חוזרים ונזכרים בחורבן זה, חורבן שפצעיו עדיין לא הגלידו. בכל תאריך המציין שלב נוסף של החורבן, אנו עוצרים וגוזרים צום, ומכאן יוצאת קריאה להתבוננות ולתיקון המצב גם באופן פרט ואישי. קיים כאן איתות מהשמים שאין זו גזרה שלא ניתן לשנותה, אלא הכול תלוי בנו. גם בשלב מתקדם, גם כשלכאורה הכול נראה אבוד, אם נשכיל להתעלות ולשפר את מצבנו הרוחני, תבוא הישועה!
בי"ז בתמוז הובקעה חומת ירושלים. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, טבח ולא ריחם. לאחר מכן, הוא המשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת וירושלים היתה יכולה להשתקם. שכן, כל זמן שהלב פועם, עדיין נותרת תקווה לחולה. בשמים המתינו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. אולם מתוך עיוורון השלכנו את יהבנו על בית המקדש, תוך התעלמות מחובותינו כלפי השכינה השורה בו. לא תיתכן נאמנות חד צדדית, ולדאבוננו, החורבן אכן התרחש!
עם ישראל הוא עם חסון ובריא מבחינה רוחנית, אך חטאיו פוגעים במנגנון החיסוני והופכים אותו לפגיע לכל מחלה. הגויים באים וכובשים את העיר בניגוד למצופה, ומעבר לכל היגיון. וכך נאמר (דברים ל"ב, ל'): "איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם ומכרם וה' הסגירם!"
החטאים פרצו את החומה לפני האויב. אך עדיין במשך שלושה שבועות נאבק גוף האומה בפולשים הזרים, בנגיפים שתקפוהו. עדיין היתה אפשרות לקבל תרכיז חיסון שידביר את הנגיפים, שישיב את החוסן. אולם עם ישראל סירב ליטול את התרופה, ובית המקדש חרב.
ביום המר והנמהר, בתשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת, לאלפיים שנות הפקת לקחים. דרך זו תסתיים רק כאשר נשוב בלב שלם לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.
לצורך תזכורת עצמית זו ולצורך הפקת הלקחים אנו צמים בכל שנה ושנה בי"ז בתמוז - יום הבקעת העיר, ובתשעה באב - יום חורבן בית המקדש.
השאלה הנשאלת היא מדוע ימי האבל הם מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, מעת "התפרצות המחלה" ועד לנצחון הנגיפים, כלומר, עד ל"פטירה"? הן, לכאורה, היה מן הראוי לקבוע שזמן האבל יחול לאחר תשעה באב. לכאורה, היה צורך "לשבת שבעה" על החורבן.
הסיבה היא כי בתקופה זו של ערב החורבן, עדיין יכול היה האבל להועיל, עדיין עשויה היתה התשובה לעזור, וגזר הדין יכול היה להתבטל. לעומת זאת, בתשעה באב, כאשר הפך החורבן לעובדה קיימת, כאשר שולחה האש בבית המקדש, אפסה התקוה. יום תשעה באב הוא יום האבל הגדול, המרכזי, יום צום, בכי ומספד, יום שיושבים בו לארץ ואומרים "קינות", קוראים בקול בוכים את "מגילת איכה" - מגילת החורבן. אולם מכאן ואילך, מהתאריך שבו בית המקדש עלה בלהבות, והלך ונשרף באותו לילה וביום המחרת, מעתה, המבט מופנה לעתיד. מטרתנו לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה, ובעקבות כך יתוקנו חטאינו, ועם ישראל כולו יזכה לגאולה שלמה!
|
הרשם עכשיו!
