מה מבטא המספר שבע ביהדות?

חיבה יתירה נודעת למספר שבע ביהדות. מספר זה סובב סביב עולמו של היהודי לאורך כל ימי חייו. המספר כולל את ששת ימי השבוע שבסופם באה שבת קודש, את ספירת שבעת השבועות מפסח ועד שבועות - חג מתן תורה, את שש השנים שבסופן באה שנת השמיטה, את שבע שנות השמיטה שבאחריתן מגיעה שנת היובל ועוד.

ספירת השבע תופסת מקום רב גם בתורת הסוד והקבלה, על פיה שבעת הרקיעים מסמלים שבע דרגות קדושה זו למעלה מזו בעולמות העליונים. הרקיע השביעי נקרא "קודש קודשים".

בעולמנו יש שבע יבשות ושבעה ימים (דומה שאין זה מושג גאוגרפי, אלא החלוקה היא רוחנית בעיקרה), עם ישראל מיוסד על שלושה אבות וארבע אמהות שיחד הן שבעה, יום הדין הוא בחודש השביעי (תשרי) וכן הלאה.

גם בדרגת הספירה הגבוהה יותר – 70, שהיא שבע בכפולות של 10, מוצאים אנו את עם ישראל שנבחר מתוך 70 אומות העולם, בני ישראל הם צאצאים ל-70 נפש שירדו למצרים, אנו חוגגים שבעים ימים בשנה (52 שבתות ו-18 ימי חג), ואף תורתנו נמסרה מדור לדור ע"י 70 חברי הסנהדרין הגדולה, יש לה שבעים פנים, והיא תורגמה לשבעים לשון. בחג הסוכות הקריבו 70 פרים כנגד 70 אומות העולם ועוד.

לאור סגולת "השבע" מן הראוי לברר מה המיוחד בספרה זו, עד שהיא הפכה לאחד מיסודות היהדות, וכן מדוע אומצה החלוקה לשבע בכל צידי הגלובוס, ושבוע בן שבעה ימים התקבל בכל חלקי העולם?למעשה, החלוקה לשבעה ימים בשבוע אינה מתיישבת עם ההגיון האנושי וגם אינה נוחה. רוב יחידות הזמן מקורן בתופעות קוסמיות כלל עולמיות, ואילו לשבוע אין סיבה אסטרונומית, וגם אין הוא מתחלק לא במספר ימות השנה ולא במספר ימי החודש.

המקור היחיד לחלוקת החיים לשבע הוא הפסוק (ויקרא כ"ג, ג'): "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת". האנושות כולה קיבלה יחידת זמן זו מאביה הראשון – אדם.

היו שהתנגדו לחלוקה זו. הם ניסו חלוקות שונות, ניסו לשנות את המבנה הנורמטיבי של השבוע, אך ללא הצלחה. החלוקה לשבעה ימים נצחה, המספר היהודי ניצח!

היכלי סוד שוכנים בסיפרה שבע, והם שהפכוה לחביבה. ננסה להיכנס מעט לעולמה הסגולי של הסיפרה ולעולמם של חכמי הסוד והמחשבה. עולמו של האדם בנוי משלושה ממדים: אורך, רוחב וגובה. אין באפשרותו של שכל אנושי לתפוס באופן מופשט ממד נוסף, מלבד שלושה אלו.

מכוח מציאות זו יש ששה צדדים: ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה. כל דבר חומרי בעולם הינו בעל שש פנים אלו: צפון, דרום, מזרח ומערב, מעלה ומטה. אי לכך, את עולמנו הגשמי מסמל המספר שש.

המספר שבע מסמל את התוכן של הדבר ואת משמעותו, את נקודת המרכז שלו, "נשמת" הדבר היא הממד הנוסף, השביעי. לדוגמה: ספר מורכב משש פאות, אך הוא מכיל מרכיב נוסף - הוא ספר בעל תוכן, משמעות ומטרה. הכתוב בספר פורץ מעבר לגבולותיהם של הדפים האגודים בו, מעבר לגוף בעל ששת הצדדים.

בדומה לכך, האדם הוא יישות חומרית בעלת שלושה ממדים וששה צדדים, אך נשמתו היא המרכיב הנוסף, היא התוכן הפנימי שלו. היא מחזיקה את כל חלקי החומר המרכיבים אותו, את רמ"ח איבריו ואת שס"ה גידיו, ומתפעלת אותם למען ייעודו הרוחני. עובדה היא שברגע שממד הנשמה יוצא ממנו, אין לו עוד קיום, כי באותו שלב כלה גם החומר ואובד.

נעיין במספר פסוקים בתנ"ך שמופיע בהם המספר שבע:

"וישתחוו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בראשית ל"ג, ג').

"ובשבעה דרכים תנוס לפניו" (דברים כ"ח, כ"ה).

"עד עקרה ילדה שבעה" (שמואל א', ב', ה').

"אמרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" (תהלים י"ב, ז').

"שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" (תהלים קי"ט, קס"ד).

"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד, ט"ז).

בכל הפסוקים הללו וברבים אחרים מופיע המספר שבע כדי להביע שלימות ולקבוע אותה. לדוגמה: על גנב שנתפס נאמר: "ונמצא, ישלם שבעתיים, את כל הון ביתו יתן" (משלי ו', י"ב).

המושג "שבע" מהווה דבר שלם, שאין לגרוע ממנו ואין להוסיף עליו. בשבע ברא ה' את עולמו, בשבת שהיא היום השביעי, השלים את בריאתו. על ידי היום השביעי, היוצר שלמות, הושלמה הבריאה. היום השביעי מוסיף את הרוחניות לגשמיות, את הנשמה לחומר. על ידו נכרתת ברית שבועית בין הבורא לבריותיו. המספר שבע מביע, כאמור, דבר שלם.

הוכחה קולעת לסברה זו נמצא במילה "להישבע", שהיא משורש המילה 'שבע'. השבועה מקשרת את האדם עם בוראו: "שבועה" היא העמדת קיומו של הנשבע תחת שלטון בוראו.

גם היום השביעי מקשר את החומר לבורא העולם. בשביתה מחיי החולין אנו מתקשרים אל הבורא.

בראשי חודשים ובמועדים מביאים לקרבן מוסף שבעה כבשים, כאילו אנו מצהירים שאת כל חומריותינו וקניינינו ואת כל המשמעות הרוחנית של קיומנו אנו מעמידים לחסותו של הבורא.

גם מצוות שנת השבע, שנת השמיטה, מהווה חלק ממערך זה: מההימנעות ממלאכת הקרקע בשביעית, עולה ההכרזה הגדולה המעידה על אדנותו של הקב"ה על כל הבריאה. הכרה זו כי (תהלים כ"ד, א'): "לה' הארץ ומלואה", המשתמעת מהשביתה בשנת השמיטה, היא המטרה שלשמה נכנס עם ישראל לארץ ישראל.

יום לאחר היציאה ממצרים ספרו ישראל שבעה שבועות, וביום החמישים ניתנה התורה. וכך מצווים אנו לנהוג לדורות: "וספרתם לכם ממחרת השבת (ממחרת השבתון של חג הפסח) שבע שבתות תמימות תהיינה (מ"ט ימים), עד ממחרת השבת (השבוע) השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, ט"ו).

בני ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה. השער החמישים משערי הטומאה הוא שורש הטומאה ועצמיותה. בספירת העומר קיימים מ"ט (49) שערי התעלות וקדושה. היום החמישים לספירת העומר הוא פסגת הרוחניות והקדושה: מעמד הר סיני וקבלת התורה.

חכמי הסוד, מנו שבע מידות בסיסיות בטבעו של האדם, שהן כנגד שבע הספירות העליונות, שעליהן מושתת העולם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

כנגדן עמדו לעם ישראל שבעה רועים, שכל אחד מהם בנה את עצמו, את אישיותו ואת שיטתו על יסוד אחת המידות: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.

על שבעת הרועים לעמוד לנגד עינינו כדוגמה וכמופת לבניין אישיותנו. מחובתנו לדעת כי המידות אינן אלא כלים, שניתן לצקת בהן תכנים. כל מידה חייבת להיות כלולה מכל המידות כולן, והן יהוו לה השלמה ואיזון. הבונה את עצמו על מידת החסד, ימזג עמה "גבורה", שתציב לחסד גבולות ויערב בה את מידת ה"תפארת" שהיא המזג הטוב, וכן בשאר המידות. שבע הן המידות, ובהיות כל אחת בנויה משבע, הריהן מ"ט.

למספר שבע משמעות פנימית של שלמות החופפת על כל הפריטים שמאוגדים בו ונוסכת בהם את הממד הרוחני שלהם, ולא בכדי אמר המדרש: "כל השביעין חביבין".