כיצד יכולה הצדקה, להועיל לתשובתו של אדם על מה שחטא כלפי קונו?

בכל עבירה שאדם עובר מצוי סממן של כפיות טובה כלפי בוראו. אילו היתה אישיותו של האדם חדורה בהכרת טובה כלפי אביו שבשמים, לא ייתכן שיעיז לעבור על דבריו. הן כל ימיו מקבל האדם מתנות מהקב"ה, ואיך אינו חש מחוייבות להישמע לו ולמלא את הוראותיו? אין זאת אלא שהעבריין לקה בחיידקי כפיות טובה.

בנקודה זו פועלת מצות הצדקה את פעולתה. זו התרופה המסייעת לחלץ את עובר העבירה ממשבר כפיות הטובה שלקה בו. "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", האדם חש בצורך להודות לה' ולהשיב לו, כביכול, עבור טובותיו. ככל שיעמיק האדם בהכרה זו, ישתנה יחסו אל החטא, וממילא משתנית גם אישיותו של החוטא.

הלל הזקן היה זה שהצביע על עיקרון זה, בהוראתו לאותו גוי שבא להתגייר, שהתחום שבין אדם לחברו הוא המפתח לכל התורה כולה (שבת ל"א, א'). הלל לימד ששבירת מעגל האנוכיות, מהווה פתח לשינוי ערכים יסודי בחיי האדם. מפתח זה עצמו הוא גם העשוי להפוך את החוטא לבעל תשובה, וממילא גם גזר דינו עשוי להשתנות על ידי כך לטובה.

יתר על כן, כיוון שהקב"ה מתנהג עם האדם במהלך של "מידה כנגד מידה", התוצאה הנובעת מכך שהאדם נוקט בדרך של הטבה לזולת, שאף מן השמים נוהגים באותה מידה ומטיבים לו. הצדקה והחסד שאדם עושה הם המפעילים את מידת החסד של מעלה, והיא זו שמשנה את גזר דינו לטובה.

זאת ועוד, בגדרי המשפט הארצי אפשרות מתן כופר נפש נחשבת כשוחד והיא אסורה באיסור חמור. בבית דין של מטה, אסרה התורה לקבל כל צורה של כופר. בפירוש אמרה התורה: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות" (במדבר ל"ה, ל"א). לעומת זאת, במשפט שמים, ניתן לתת צדקה המהווה כופר נפש, שבכוחו לגאול את האדם החוטא, גם אם כבר נפסק דינו בבית דין של מעלה.

מידת רחמיו של הקב"ה מורה לאדם שגם אם כבר נגזרה גזירה, יוכל לתת את פדיון נפשו. כך אנו אומרים בנוסח ה"כפרות": "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף... ויחננו, ויאמר פדעהו מרדת שחת, מצאתי כופר" (איוב ל"ג, כ"ג-כ"ד). מידת חנינתו של הקב"ה היא המאפשרת צעד חריג זה.

מעשה הצדקה הוא גם הנותן פתחון פה לאדם לעמוד בתפילה ולהתחנן לפני אביו שבשמים: "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". מידה כנגד מידה, מול מעשה הצדקה שלנו, אנו מבקשים מהבורא שיעשה עמנו צדקה ויושיענו מגזר הדין.