מדוע נקבע ראש השנה כיום הדין?

א' בתשרי, ראש השנה, הוא היום שבו נברא אדם הראשון, ביום השישי לבריאת העולם. אלוקים נפח באדם נשמה, כמתואר בתורה (בראשית ב,  ז'): "וייפח באפיו נשמת חיים", והנה, אדם מתחיל לחיות. ננסה לדמיין את הרגע בו אדם הראשון פוקח את עיניו, הרגע הבראשיתי ביותר, הרגע הטהור ביותר. האדם מתייצב מלא קומתו, ומביט סביבו על העולם הנפלא, על הבריאה המושלמת שנבראה למענו. הוא מוציא מפיו את המילים הראשונות שנאמרו בהיסטוריה האנושית: "מה רבו מעשיך ה'".

מאז, בכל שנה ושנה, ביום בריאת האדם, אנו משחזרים את המעמד המיוחד, ואנו ממליכים עלינו את הקב"ה מחדש. אנו פונים לאלוקים ואומרים לו: הלוואי וניטול חלק בגילוי מלכות ה' בעולם. אנו זועקים ומתחננים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה..."

כשם שמלך בשר ודם ביום המלכתו, בוחן כל אחד מעבדיו, מחליט את מי לקדם, או חלילה את מי לפטר, כך, ביום ראש השנה, היום בו אנו ממליכים את ה' עלינו מחדש, היום בו אנו מחדירים לליבנו את תפקידנו ויעודנו - גילוי מלכותו בעולם, בוחן ה' כל אחד ואחת מאיתנו, כיצד התנהגנו בשנה החולפת, האם ממשנו את הפוטנציאל הגלום בנו, או חלילה לא, ועל בסיס נתונים אלו נותן לנו אלוקים את הכלים לפעולה לשנה הבאה.

התלמוד רוצה להמחיש, כיצד בני האדם עוברים לפני אלוקים במשפט בראש השנה, ולשם כך הוא ממשילם ל"בני מרון": "כל באי עולם עוברים לפניו (לפני אלוקים) כבני מרון". התלמוד נותן שלשה ביאורים למושג "בני מרון". ככבשים העוברים לפני הרועה אחד אחד. הביאור שני, "כמעלות בית חורון (מרון)". מעלות "בית מרון" הינו שביל צר מאוד, אשר תהום עמוקה פעורה משני צידיו, ויש בו מקום למעבר אדם אחד בלבד. ביאור שלישי מביאה הגמרא, "כחיילות של בית דוד", אשר נספרים אחד אחד. המכנה המשותף בין שלשתם הוא, שבני האדם עוברים אחד אחד למשפט, כל אחד ניצב לבדו מול הבורא...

שלש דוגמאות אלו, משמשות כמטאפורה לשלשה סוגי אנשים. המצב האידיאלי, הנכון ביותר, הוא לחיות כמו "חיילות בית דוד". אף חייל לא נשלח לשדה הקרב, לפני שהוא עובר אימונים. רק לאחר אימונים הוא נשלח למלחמה. כך אנו, צריכים להתאמן ולהתכונן ליום ראש השנה, לא "לנחות" על יום זה בפתאומיות.

"מעלות בית מרון" משקפות את סוגי האנשים אשר עומדים בתחתית ההר, לפני בואנו אל השביל הצר, אין אנו מפחדים. רק כשאנו נמצאים עליו, כשאנו עוברים בו, ליבנו פועם בחוזקה... אותם אנשים יושבים שאננים בכל חודש אלול, ורק ביום הדין עצמו, הם תופסים הם את עצמם...

"כבני אמריא" – ככבשים. הם משקפים את האנשים, שמנהלים את אורח חייהם כאותם כבשים, שגם במרכז הסכנה, גם בראש השנה עצמו, צוהלים כאילו לא קרה דבר...