כיצד ניתן להשתלט על הכעס?

חכמינו זכרונם לברכה הגדירו את הכועס "כאילו עובד עבודה זרה". מה פשרה של הגדרה חמורה זו?

כאשר האדם כועס, נחלשת אמונתו. הכעס הוא כעין "הצהרת כפירה" חלילה, כי בתת הכרתו שוכנת מחשבה שכאילו אין השגחה בעולם, והדברים מתרחשים בדרך מקרה. ככל שיגבר הכעס, כך הולכת ומתעמעמת הידיעה שהעולם מתנהל על פי הנהגת בורא, שהוא כולו חסד וכוונותיו תמיד לטובה.

מתוך כעסו ותסכולו אין הכועס מרוצה משום דבר. הוא עוצם את עיניו ואינו רואה את כל הדברים הטובים הסובבים אותו, את כל אותן אלפי סיבות שיש לו לשמוח, על מה שקרה ועל מה שיכול היה לקרות ולא קרה - בביתו לא פרצה דליקה, הוא לא שבר יד או רגל, ואין לו חובות.

האדם שהשמחה ממנו והלאה, אינו יכול לראות שהקב"ה נותן לו את כל המתנות הללו. כאשר האדם מתרגל לומר "לא טוב", הוא מרגיל את מחשבותיו למצוא חיסרון בהשגחת ה'. כמובן, הוא שומר תורה ומקיים מצוותיה, ולא יאמר אף פעם, חלילה, כי ה' לא משגיח עליו "בצורה הנכונה", אבל בלבו הוא חושב שהקב"ה לא עושה לו טוב, והוא מרחיק את השגחתו ממנו ומן העולם כולו. "כל מזימותיו" – מחשבותיו – הן "אין אלוקים". הוא נהיה כופר "עובד עבודה זרה" מבלי להכיר בכך.

חשוב להדגיש: התרחקות זו מהאמונה אינה נובעת מהפן הלוגי, כולה קשורה למידות הנפש של האדם. התרופה היחידה לכעס ולכפירה הנובעת ממנה היא חיזוק הידיעה הפנימית כי "מאיתו לא תצא הרעות", וכל מה שבא עלינו בעולם הוא לטובה מאיתו יתברך.

אדם שירגיל את עצמו לומר "גם זו לטובה" בכל מצב, ירוויח את שבירת מידת הכעס מאליה. העולם יהיה מקום טוב בעיניו גם אם לא הכל מסתדר לפי ציפיותיו, וגם אם האנשים סביבו "כולם לא בסדר". תיקון המידות בידינו הוא דרך יישור המבט והתגברות שכלית ורעיונית על נטיות הלב.

כאשר יתרגל האדם לחיות חיים נינוחים, המבט מלא התקוה ימלא את ליבו, הוא ינסה להרחיק את הביקורתיות העקרה ואת הנטיה לכעס – וכך תגבר האמונה בליבו והוא יחוש שה' מנחה אותו בדרך חייו.

יש אנשים שמועדים לכעוס יותר מאחרים. אלו הם טיפוסים פסימיים שנוטים לעוינות. אצל אלו מופיע הכעס מהר מאד ולעתים קרובות. אצל הכעסנים אחוז הלוקים בהתקף לב הינו כפול מאצל אלו שאינם ממהרים לכעוס.

טיפוסים עם נטיה כזו מפתחים גם מחלות אחרות יותר מכלל האנשים. לא תמיד הבעיות הן השלכה ישירה של הכעס. לפעמים הן תולדה של דרכי התמודדות ופיצוי על הכעס. למשל, הם אוכלים יותר, שותים יותר ומעשנים יותר.

התגובות של הגוף לכעס אינן נראות לעין, אך הן מרחיקות לכת. בשעה שאדם כועס, מופרשים בגופו הורמונים של לחץ. פעימות הלב ולחץ הדם עולים. זהו מנגנון בריא ביסודו, שנועד לספק לאדם כלים להתמודד עם מצוקה חד פעמית. אך כאשר הדבר מתרחש כמה פעמים ביום, הנזק מצטבר והולך. עודף הורמונים אלו מזיק לעורקים ולשרירי הלב. הוא גם עלול לגרום לאי סדירות בקצב הלב.

אדם שרוצה להפחית כעס, ייטיב לעשות אם יתחיל לנהל לעצמו יומן של כעס. יש לרשום את כל ההתפרצויות ואת כל התחושות הקשות, החל בצעקות ובלחיצה ממושכת מדי על הצופר בכביש, וכלה במחשבות רעות, כגון, טענות וכעס על הבוס בעבודה. מי שמגלה כי יש לו שלוש רשומות כאלו ביום, נכנס לרשימת הכעסנים.

איך נזהרים לא להתפרץ, לא להפוך מבפנים לסיר לחץ רותח? מה עושים כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית?

נביא רשימת עצות:

שליטה ברגש - הפתרון אינו להתפרץ, אך גם לא לנסות לקבור את הרגש, מפני שהוא ממשיך להזיק. מה עושים? הפתרון הוא להתמודד עם הנושא בצורה רגועה, בוגרת ואדיבה. בדרך כלל קשה לעשות זאת מייד, ולכן יש לדחות זאת לשעה שבה נרגעים. הידיעה מראש שהדיון השקט יתרחש, תורמת לרגיעה.

שוחחו עם עצמכם - במקום להתמודד ברמת הרגש, מעבירים את הדיון לתחום השכלי. עסקו בכמה שאלות יסודיות:

האם הכעס שלי מוצדק? האם זה באמת חשוב? האם המצב ניתן לתיקון?

הערכה כזו, גם אם היא תביא למסקנה שמדובר במצב חשוב ומרגיז באמת, מקילה על האדם. היא הופכת את הכעס למחשבה הגיונית.

אם התשובה לכל השאלות היא חיובית, באמת צריך לעשות משהו. התגובה לא תהיה מתוך רגש של כעס, אלא מתוך התבוננות רגועה. האדם יהיה מסוגל לנהוג באופן מתקבל על הדעת. להחליט מה הוא רוצה להשיג, לעבד תוכנית פעולה ולהתחיל לממש את השלבים שלה.

אם השאלות מובילות לתשובה "לא", המסקנה המתבקשת היא שבאמת אין על מה לכעוס. כאשר האדם כבר הרגיל את עצמו לנהוג באופן מושכל ולא רגשי, הוא יוכל לעשות זאת בלי לשלם את המחיר הבריאותי.

שאל את עצמך: "האם העובדה שאני אתרגז תעזור לי להשיג משהו?" ברגע שאדם מבין שהכעס לא יתרום לו מאומה, הוא עשוי להשתכנע ולוותר.

כמו כן הימנעו ממסקנות אישיות. אנשים כעסנים נוטים לפרש כל דבר באופן אישי, ולחשוד במניעים של הזולת. יש דברים רבים שמרגיזים אותנו, אבל לא תמיד הם מכוונים כלפינו אישית. להפך, פעמים רבות זו "הבעיה" של האדם שנהג בנו לא יפה. למען האמת, אם נחשוב רגע, נראה שאנו סובלים ממנו רק לרגע קט, בעוד שהוא צריך לסבול מעצמו כל ימי חייו...

העצות רבות ומגוונות, וכולן מביאות תועלת ברמה זו או אחרת. בעיקר כדאי לאדם לדבר עם עצמו, להסביר לעצמו שמה שקרה לא היה מכוון כלפיו דווקא, אלא שזו חולשה של האדם הכועס. אפשר להעלות את הדברים על הכתב, ואפשר להשתעשע בתרגילי דמיון. העיקר לא להתפרץ!

תהליך הכתיבה מחייב את האדם לארגן את מחשבותיו, להשליט סדר בנפשו ולחשוב בצורה ברורה ובהירה. להשתמש בשכל ולא ברגש ולהשתמש בראש במקום לאבד אותו. כדאי לכתוב את מהלך הדברים ואת מסקנתם.

יש גם לדעת מראש מהו אופיים של החיים. מי שמתכונן שאחרי נישואיו יהיו חייו רק אושר, שמחה ונחת, והקץ לכל קשייו - חי באשליות, ומוטב שיתפכח במהרה. כאשר אנשים מטפחים אשליה בלתי מציאותית שהחיים מתנהלים תמיד על מי מנוחות, אין פלא שהבעיה הראשונה שהם נתקלים בה מוציאה אותם משלוותם...

ההפך מהכעס היא מידת הסבלנות, שפירושה: הנכונות לסבול. כשאדם נושא על שכמו משא יקר וחשוב, הוא אינו נוטש אותו על אף הקושי. האשה והילדים הם משא כבד, אך ככל שאדם מטה שכמו לסבול, יזכה להגיע גם לרגעי הנחת והאושר.

הכעס "בחיק כסילים ינוח". נזקי הכעס הם קשים מאד. בחז"ל מובאות דוגמאות רבות על אימה יתירה שהשליט אדם בביתו והביא בכך לתוצאות חמורות: לנפילת רבבות מישראל, לשלוש העבירות החמורות, לחילול שבת, להסתלקות החכמה ועוד.

זאת ועוד, אימה יתירה, כעס והקפדת יתר עומדים בסתירה למלאכת החינוך. חז"ל הורונו באבות: "ולא הקפדן מלמד". מלאכת החינוך דורשת מחשבה מעמיקה, ואילו הכועס - חכמתו מסתלקת ממנו. הבא לכלל כעס בא לכלל טעות. החינוך הוא תחום רגיש מכדי שנוכל להפקירו לטעויות...

כדי להתגבר על מידת הכעס יש להדבק בדרכיו של הבורא. מה הקב"ה עושה כאשר בני מכעיסים אותו במעשיהם? ראשית, הוא מתפלל! שנית, הוא מלמדנו שיש לתת למידת הרחמים לגבור על מידת הכעס.

זאת למדנו מדברי חז"ל: "מנין שהקב"ה מתפלל?... אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מידותי, ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז'). נלמד מהקב"ה להשליט את מידת הרחמים על מידת הכעס.

אין זה סוד שיש מצבים המקפיצים אותנו משלוותנו. זו יכולה להיות התנהגות של אדם כלפי חברו, של ילד כלפי הוריו או של תלמיד כלפי רבו. לפעמים מדובר במעשי נקמנות שמקורם ב"דווקא" וב"להכעיס", מעשים שמטרתם המוצהרת היא לפגוע ולהכאיב. יש צורך בגבורת נפש אדירה כדי להבליג. הסיוע בא באמצעות מידת הרחמים המאפשרת לקרוא אחרת את המפה. יש להתבונן בשורשי התנהגותו של הזולת, לרדת לעומק המעשה, ואז תתברר לנו האמת, יובנו המניעים שדחפו אותו לעשות מה שעשה. אז נגיע למסקנה כי אין אדם רע או ילד רע, אלא יש אדם שרע לו. אם נראה כמה כאב ותסכול נבעו מאותו מעשה שהכעיס אותנו, הרי שבמקום לכעוס נתחיל לרחם עליו, נקלוט את זעקת הרחמים המסתתרת מאחורי המעשה.

אם אין כלל מקום לכעס, כיצד נוכל להוכיח לילדים כי הם עברו את הגבול בהתנהגותם? האומנם נתמיד לנהוג בהם בסבלנות בכל מצב? כיצד ידעו הילדים להבדיל בין מעשה קל לחמור, אם תמיד תהיה תגובתנו מתונה?

כשאדם נוהג בסבלנות, הוא יכול להגיע להחלטה מתוך מתינות (ולא מתוך כעס), שהנה זה הזמן להגיב בצורה שאראה ככועס. חכמי המוסר כינו כעס זה בשם "כעס הפנים". לצורך חינוך יש לעיתים להראות פנים כעוסות, אך זאת מן הפנים ולחוץ בלבד.

אשרי מי שעיבד את נפשו להתגבר על מידת הכעס, ואז יזכה למבט האמוני הנכון על כל המתרחש, לשלוות נפש ולשמחה.