מהו אופיים של בני ישמעאל ומדוע הם נלחמים בנו?

הגדרת אופיים של בני ישמעאל ניתן כבר להגר אמו של ישמעאל.

כשנתעברה הגר מאברהם, היא התגאתה על שרה וטענה ששרה אינה צדקת, והראיה ששרה עודנה עקרה. הקיטוב לא התנהל רק במימדים ארציים, אלא היה בו גם התרסה רוחנית כלפי כל הקדוש לאברהם ולשרה. בעקבות הקיטוב שנוצר, ברחה הגר ותעתה במדבר. שם מצא אותה מלאך ה', שאמר לה (בראשית ט"ז, ט'): "שובי אל גברתך". עליה לקבל עליה את מרותה של שרה. הוא גם בישר לה: "הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון" (בראשית ט"ז, י"ב).

התואר בא תמיד אחרי שם העצם, ואילו כאן הסדר הוא הפוך: התואר ("פרא") בא לפני שם העצם ("אדם"). מצוי כאן רמז שעיקרו של ישמעאל יהיה "פרא", ושם "אדם" יהיה טפל לו. "פרא אדם" מסמל מהות של חית בר בלבוש אדם. המשמעות היא שלא משנה מה תהיה רמת המשכל של בן ישמעאל ואלו תארים יתלוו לדמותו, במהותו הוא ישאר פרא.

הבורא נטע בכל אדם מידה של אחריות למעשיו ומידה של מכובדות, שבגינה הוא מעריך את הטוב, נעשה הומני ומיטיב לבריות. הבורא נטע באדם גם תחושה לערך החיים, שבזכותה הוא מייקר כל רגע בחייו ורוצה בכל מאודו להמשיך לחיות.

שונים הם פני הדברים כאשר אין לאדם סייגים יסודיים. תכונת 'פרא אדם' השתלטה כליל על ישמעאל. היא הפכה את האמונה, ההופכת בדרך כלל את האדם להומני, מתחשב ומאיר פנים, לכלי שרת להשגת מאווי הגוף ולאכזריות תהומית. היא הביאה להתעלמות מעקרון היסוד של ערך החיים, ולעתים גם לאיבוד כל רגש אנושי.

בני ישמעאל נפשם מופקרת לכל. הם הורסים כל גדר או סייג בעולם, והתוצאה היא: "ידו בכל ויד כל בו". הכללים האנושיים הרגילים אינם תקפים במקום ששוהים בו בני ישמעאל.

המוסלמים חיים על חרבם, הם רואים בדרך זו דרך חיים. הם מתייחסים לערך החיים, כאל דבר שחשיבותו משנית. הכל 'זול' בעיניהם וחסר ערך.

ישמעאל רואה בחוטאים אנשים שצריך לבער אותם מן העולם, והוא גם סבור שהתפקיד של ביעור החוטאים מוטל עליו. בשעה שהוא רוצח והורג, הוא צועק את הקריאה הישמעאלית הידועה, ובשמה הוא רוצח והורג ככל אוות נפשו. בדת האיסלם צריך כל מי שחוטא להסתלק מן העולם. 'דין מוחמד בסיף' הוא אחד מיסודות האיסלם. דבר זה הוא לא רק כלפי מתנגדי האיסלם, אלא גם בינם לבין עצמם. העם הישמעאלי מבין את האמונה בצורה מעוותת מאד ומפנה אותה לתאוות החושים ולאמנות הרציחה.

גלות ישמעאל היא הקשה שבגלויות, מבחינה זו שאין לבעיה פתרון טבעי. אצל ישמעאל לא מועיל מאומה, רק נשיאת העיניים למרום ותפילה מעומק הלב בכוחן לסייע.

ישמעאל לטש את עיניו גם לחלקת אלוקים קטנה זו, שארץ ישראל שמה. הוא החליט להוציאה מידיו של יצחק בכל האמצעים, יהיו אשר יהיו, כמיטב שאיפתם של בני בניו גם בימינו אנו.

עוד בהיות יצחק נער קטן, חש ישמעאל בעלייתו הרוחנית של יצחק, העלול לדחוק אותו בזכות רוחניותו מעמדתו הבכירה בבית אברהם. על כך נאמר: "ותרא שרה את בן הגר... אשר ילדה לאברהם, מצחק" (בראשית כ"א, ט').

כבר בתחילת העימות שבין ישמעאל ויצחק, הוכרו הערמה והרצח כאמצעים לגיטימיים מצד ישמעאל להכרעה במאבק. באותו יום הפכה ארץ ישראל לאדמת מריבה, והדבר ממשיך עד לתקופתנו.

כאשר הגיעה שעתה של ממשלת ישמעאל להרים ראש, הניף האיסלאם את חרבו כשלמולם ניצבת מטרה אחת – לכבוש את הכל תחת דגל אחד – דגל האיסלאם.

משמעות המונח 'ג'יהאד' היא "מלחמת הקודש". בני ישמעאל מתירים לעצמם ללכוד עמים ולהרוג כל איש ואשה שאינם נכנעים לקבל את האמונה האיסלאמית. הם טוענים שמטרתם ללחום ולהגן על כבודו של בורא עולם, ולכן כל מי שפוגע בכבוד מוסלמי, הרי הוא כמי שפוגע בכבוד בורא עולם, והוא מתחייב בנפשו. הדת המוסלמית היא דת קיצונית ואכזרית מאד. למעשה, הם הפכו את הדת לכלי שרת לכבודם האבוד ולמאוויהם האפלים.

מוסלמי שנהרג במאבק הקודש – גם אם איבד את עצמו לדעת כדי להרוג את שונאיו – נחשב כקדוש וגורלו מובטח לו לעולם הבא. הוא יזכה, לדעתם, באושר כפול מכל תענוגי העולם הזה. לכן מוכנים מאמיני האיסלאם להתאבד כדי לחיות לנצח, כביכול.

זוהי נקודה מעניינת המורה גם היא על שפל גישתם. שכר העולם הבא בעיניהם דומה וזהה לתענוגים הפחותים של העולם הזה, אלא שהוא גדול בכמותו. המוסלמי אינו מסוגל להרים את עיניו מעבר לתפיסתו החומרית. העולם הבא לפי הבנתם הוא עולם הזה משופר, ותו לא.

כשראה דוד המלך ברוח הקודש את כל הצרות העתידות לבוא על ישראל, התחיל לקונן על רעת בני ישמעאל: "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר" (תהלים ק"כ, ה').

קידר הוא בנו השני של ישמעאל. הרמב"ם באיגרת תימן כותב שמוחמד, מייסד האיסלם, היה צאצא של קידר.

כשמתחיל דוד המלך לדבר על אהלי קידר, הוא זועק מיד את המילה "אויה" וממשיך ואומר (תהלים ק"כ, ו'): "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום". הוא מגדיר את ישמעאל כ"שונא שלום", ומסביר (תהלים ק"כ, ז'): "אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה". הדבר תואם את המציאות בת ימינו. אנחנו רודפים אחריהם כדי לעשות עימם שלום: 'אני שלום', אבל 'המה למלחמה'. מיד לאחר הסכם שלום פורצת המלחמה הבאה. לא שמענו מימות עולם על עם שחתם הסכם שלום, ומיד לאחר מכן פתח במלחמה.

הישמעאלים אינם מוותרים על אף שעל. גם אם נחזיר להם את כל השטחים, הם ירצו את תל אביב ואת ירושלים. זו מלחמה לנצח, בלי שום סיכוי לשלום.

במלחמה של ישמעאל נגד העולם התבטלו כל הכללים שהעולם עבד לפיהם במשך אלפי שנים. אי אפשר לערוך עימם הסכמי שלום וגם הפעלת כח אינה עוזרת.

בעת כזו, שהיא עת צרה ליעקב, פונים בני ישראל בלב שלם לאביהם שבשמים בתפילה שיצילנו מידם. מאמינים אנו בהבטחתו לאבות הקדושים ובדברי נביאיו שישועת ה' בוא תבוא.

אנו הנמצאים בעומק גלות ישמעאל, עלינו להתבונן עד כמה מקרבת אותנו גלות זו לדורו של משיח. רבותינו מזכירים מלחמות ומהומות אותן יחוללו המוסלמים בתקופה זו.

נאמר בזוהר הקדוש (ח"ב, ל"ב, א'): "עתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות חזקות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם למלחמה, ובני אדום יערכו מלחמות נגדם – אחת על הים, ואחת על היבשה ואחת סמוך לירושלים".

חכמינו שידעו כי כל האמור בספר בראשית הוא גרעין ההיסטוריה, וכל קורות עמנו אינן אלא השתקפות של מאורעות "בראשית", צפו ובישרו, כי לאחר הגלות הארוכה, כאשר תתחיל שיבת ציון, יתקוממו הערבים – בני ישמעאל. הם יעשו הכל כדי למנוע את שובם של היהודים – בני יצחק – לחבל ארצם המובטח.

"ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך, והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם, עד שתסתיים אותה זכות, כאשר ה' יפקוד את עמו" (הזוהר הקדוש פרשת וארא).

וממשיך הזוהר: "בני ישמעאל עתידים בזמן ההוא לעורר יחד עם כל עמי העולם לבוא לירושלים... ויתאספו כל העמים ויעשו עצת שלום ביניהם ויפנו לישראל להשמידם, מפני שהקימו מלכות, ותהיה עת צרה ליעקב. אמנם לשבר לא יבואו, אלא שממנה יוושע".

החשש העיקרי היה ונותר מפיגועי טרור. מטרתם להכות ולברוח, להרוג ולהמלט, לזרוע הרס, זוועה, ולשוב לשולחן ה'משא ומתן'. המצב הוא עגום כי אין פתרון מפני רעתם לא בשדה הקרב שחדר לשכונותינו ולא בדיונים על השלום.

למעשה, המצב לא ישאר לעד. בעתיד, ואנו מקווים שהוא עתיד קרוב, זכותו של ישמעאל מימי קדם תסתיים, ובאותה שעה תבוא הרווחה. כאשר תסתיים זכות זו של ישמעאל, שוב לא יהיה גורם המתנגד להתישבותנו על אדמתנו ולהתקרבות הגאולה השלימה.