כיצד ניתן להפיג את הדאגות האופפות אותנו?

שלמה המלך גילה את התרופה לדאגה: "דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה" (משלי י"ב, כ"ה).

שתי כוונות נכללו בעצתו של שלמה המלך: יסיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים (יומא ע"ה, א'). כאשר האדם ישוחח עם אחרים על דאגתו, תסור ממנו הדאגה, לפחות בחלקה, שכן הם יתנו לו עצה טובה, ינחמו אותו וישמחו את לבו.

כאשר אדם מוטרד, הוא נתון במאסר דאגתו, ואינו מסוגל לפתור את הבעיה לבדו. לכן, אם ישיחנה לאחרים, יצליחו הללו להגדיר לו את שורשי הבעיה, ואז הוא יוכל להתרכז במציאת הפתרון.

ככל שאדם מתייסר בינו לבין עצמו ושוקע בדמיונות מעוררי אימה, כך יגדל סבלו. עצם השמעת הדברים לזולתו גורמת לאדם להכניסם לפרופורציה נכונה. דבר זה נכון במיוחד כאשר האדם מאבד את גבולות המציאות, ורואה את בעייתו בצבעים קודרים יותר מאשר צובעת אותה המציאות עצמה.

גם עצם הדיבור והעובדה שהוא מוציא את הדברים מלבו, מקילים עליו ומחלישים את דאגתו. טבעו של אדם שכאשר נוצרים מתחים בלבו, והוא מספר אותם לידיד נאמן, המתח מתפרק במקצת, והדבר מקל עליו. עצם העברת הדאגה – גם אם אין לה פתרון מיידי - מקילה על האדם.

חשוב לגלות הבנה ואמפתיה למי שנמצא במצוקה, כי פעמים רבות קיימת תועלת רבה גם בעצם ההקשבה.

מלבד זאת, אם האדם מסוגל להסיח את דעתו מהנושא המטריד, לפחות באופן חלקי, הרי שבכך הוא מרפא את נפשו ומביא לה מזור. אדם אינו מסוגל לחשוב על שני דברים בבת אחת, ולכן, כאשר הוא מתמקד בנושא אחר, בעל כורחו הוא שוכח מדאגתו.

העצה השנייה של הפסוק היא: "ודבר טוב ישמחנה". כוונתה כדברי מפרשי הפסוק ללימוד התורה שבכוחו להביא מרפא באמצעות השמחה.

לימוד התורה, משמח לב ובכוחו לרפא כל פגע, וכפי שנאמר (תהלים י"ח, ח'-ט'): "תורת ה' תמימה משיבת נפש, פקודי ה' ישרים משמחי לב".

אם האדם יעסוק בדבר הגורם לו תענוג וסיפוק, ישפר הדבר את מצב רוחו ויסיר דאגה מלבו. כשם שהדאגה והדיכאון מגרשים את רגשות השמחה וההנאה, כך באופן הפוך - מחשבות השמחה וההנאה דוחות ומגרשות את רגש הצער והדיכאון. שני סוגי רגשות אלו, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

עם הזמן מתרגל אדם לכל מצב, וכשהוא מתרגל, שוב אין הדאגה מכרסמת בלבו. לדוגמה, רבים חוששים שמא הם יפגעו מפעילות חבלנית. עם זאת, כל אותם אנשים אינם חוששים שמא יפגעו בתאונת דרכים, ששכיחותה גבוהה בהרבה. הסיבה היא שלסכנת תאונת דרכים הורגלו בני אדם, ולסכנות חדשות – טרם הורגלו.

הלחץ במהותו הוא סובייקטיבי. קיומו ועוצמתו אינם נובעים מהבעיה או מהמצב שנוצר, אלא מן הדרך שבה האדם רואה את הדברים ומן המשמעות שהוא נותן להם.

דאגה אחת בלבד מותרת, והיא גם ראויה מאד, זוהי הדאגה לעניינים רוחניים, וכפי שכתוב (משלי כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד". מי שמעסיק את עצמו בדאגות רוחניות, מעביר מעצמו דאגות גשמיות. כפי שנאמר: כל העוסק בתורה לשמה, היא "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות ו', ב'). הוא מתרומם ברמתו האישית והרוחנית, וממילא דברים פעוטים שוב אינם מטרידים את מנוחת נפשו.

חרדה היא תחושה של פחד וחשש מפני הבאות. בניגוד לפחד המכוון למטרה מוגדרת (נפילה מסולם, ניתוח, כלבים או הליכה לבד בחשכת לילה), החרדה היא בליל של רגשות מעורבים המעוררים אימה.

הקדוש ברוך הוא הטביע בנפש האדם מערכת אזעקה שתפקידה אמנם להזהיר את האדם מבעוד מועד אודות סכנה מתקרבת, במטרה לעורר אותו לגלות משנה זהירות. הפחדים והדאגות הם מתנת הבורא וניתנו כמנגנון הגנה.

רק לאחר שמצליחים לבודד את החששות ולזהות את המחשבות המעוררות חרדה, ניתן להתמודד איתן באופן מושכל ומביא ברכה. אדם הממתין ליד חדר ניתוח שבו שוהה אביו בסכנת חיים, לא יחשוב על טירדה פשוטה שניתקל בה, מאחר שהוא חושב כעת על המתרחש בחדר הניתוח, וחרד מאוד מפני העתיד הלוט בערפל.

עוצמתם של מחשבות אלו מקשה עליו מאד לתפקד כראוי ולהתנתק מהרגשות המשתלטים עליו, ולכן טוב שיכוון אדם את פחדיו אל הדברים החשובים והגורליים באמת, ולא ייתן לחרדות שווא להשתלט עליו.