האם יש משמעות לשמו של האדם?

שמו של האדם הוא תעודת הזהות שלו. בתוך אותיות השם מקופלים פרטי זהותו, ויותר מכך, רמוז בו תפקידו עלי אדמות.

הראשון שקרא בשמות היה אדם הראשון. כששאלו המלאכים: "אדם זה מה טיבו?" ענה להם הקב"ה: "חכמתו מרובה משלכם". כדי להראות להם עד היכן מגעת חכמתו, הוא העביר לפניהם את החיות, את הבהמות ואת העופות, אך הם לא ידעו לקרוא להם בשמות. לעומתם, הביט אדם הראשון בבריאה שניצבה מולו, ביופייה ובטיבה, וקרא לה בשם המתאים. למלך החיות קרא 'אריה'. בשם זה כלולות אותיות הבורא י-ה, שהן המקור לכוחות כולם. לסוס הוא קרא 'סוס'- ש"שש" לצאת למלחמה וכן הלאה. שם האדם הוא נשמת האדם, ובשמו כלול ייעודו בעולמו.

יום יבוא, והאדם ייקרא להתייצב למשפט לפני מלך מלכי המלכים, ובפתיחת המשפט תהדהד השאלה: "מה שמך"?

לכאורה, זוהי שאלה פשוטה ביותר, שעליה יכול להשיב כל ילדון בקלות, שהרי אין עליה יותר מתשובה אחת נכונה.

אולם רבדים רבדים יש לשאלה עמוקה זו. שאלה זו פותחת את סדרת השאלות הנוקבות המופנות אל נשמתו של האדם 'כאשר היא נדרשת למסור דין וחשבון על מפעלה.

שאלת השם, אינה שאלה טכנית. יש בה דרישה עמוקה: על האדם להזדהות הזדהות פנימית עם השם שהוא מכונה בו.

שמו של אדם הוא נכס רוחני המלווה אותו מלידה ועד שיבה, ואף אחרי עזיבתו את העולם.

הורי הילד הם הקובעים את שמו של הרך הנולד. אמנם הם עושים זאת מתוך הבנה של מהלכי העולם הזה, הוא העולם שהם ניצבים בו. אולם, יחד עם זאת, רוח הקודש נזרקת בהם בשעה גורלית זו, והם מכוונים למהויות רוחניות עלומות, הנסתרות מהם. מאז - כרוך השם סביב האדם. הנער גדל, השם גדל עם האדם. תדמיתו של האדם בעיני עצמו, יחס הבריות כלפיו וההכרה שיש לו במעגלי החברה, כולם ניצבים סביב השם שמייצג אותו.

כאשר ההורים קוראים לרך הנולד בשם, גם בשמים קוראים לו באותו שם. באותה שעה נפתח 'פנקס' לאדם. בכותרת מופיע שמו ותחתיו מופיעות המטרות הרוחניות שמצפים ממנו שישיג בחייו, מה ייעודו עלי אדמות ולאן מוטל עליו לשים את מגמת חייו.

כאשר משלים האדם בהצלחה את תפקידו בעולם, יוצא קול המציין את הצלחתו: השלמת את התפקיד הטמון בשמך!

תודעת השם חדורה במהותנו. היא קשורה בנו יחד עם התדמית שאנחנו מטפחים לאורך חיינו. אנחנו מזדהים עם שמנו, מכירים את עצמנו דרך השם וחדורים במורשתו בחלום כבהקיץ.

על השאלה הבסיסית "מי אתה?" אנחנו עונים במילה אחת – בשם. זוהי אכן התשובה הטובה ביותר, אין זה רק סימן זיהוי, כמו סמל או מספר סידורי, אלא מהות. השם הוא בעל ערך רוחני המגדיר את האישיות. כאן בעולם הזה הוא נושא משמעות הלכתית, והוא בר תוקף גם בעולם העליון.

כאשר מתפללים על חולה, מזכירים את שמו ואת שם אמו. בשמו עולה האדם לתורה. בכתובה ובשטרות הלכתיים אחרים מהווים סוגיית השם והדיוק באיותו סעיף נכבד. גם אחרי הפטירה נוהגים ללמוד משניות לפי אותיות השם, המייצג מעתה והלאה את הנשמה.

רבים הם המקורות שמלמדים כי שמו של אדם, אותיותיו, השורש הלשוני שלו, ערכו המספרי ומשמעויותיו הנלוות – כולם מסמלים את תכונותיו של האדם, את מזלו ואת מה שעתיד לבוא עליו בחיים מבחינה רוחנית ומהותית.

פתיחת ספר שמות מעלה תמיהה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה: ראובן, שמעון, לוי ויהודה, יששכר, זבולון ובנימין, דן, נפתלי, גד ואשר..." שוב מוצגים השמות המוכרים לנו כבר מחומש בראשית, אלא שכאן מעניקה להם התורה אות הצטיינות, והיא שגם בגלות מצרים הם לא שינו את שמם, את לשונם, את לבושם, ולא התחברו לתושבי הארץ, עובדי העבודה הזרה. הם נותרו באותה המהות, באותה הזהות כמו בבית אביהם.

גדולי האומה ידעו לבחור היטב את שמו של האדם, לבחור את הטוב ביותר לנשמתו. לא בכדי נהוג לתת שמות על פי השמות הקדושים המופיעים בתורה. כי בשמות אלו כלולה מערכת רוחנית מקיפה.

בסוף תפילת העמידה מזכירים אנשים רבים פסוק המתחיל ומסתיים באותיות שמם. עצה זו מובאת כסגולה לזכירת השם ביום הדין. מאותו טעם, נוהגים אנשי ה"חברה קדישא", להזכיר לפני הקבורה את שמו של הנפטר.

וכאן נשאל: אם השם הוא חלק ממהותנו, כיצד יתכן שאנו צפויים לשכוח אותו, כאשר נתייצב לפני בית דין של מעלה?

האם שכחנו אי פעם את שמנו? תופעה זו נראית לנו בלתי אפשרית לחלוטין. זוהי תופעה הפוקדת רק אדם שעבר עליו זעזוע חריף או משבר נפשי עמוק.

אך זה אכן מה שעלול לקרות לנו. לא רק את שמנו עלולים אנו לשכוח. כאשר נתייצב למשפט, נעמוד מול זוהר האמת המסנוור, ותחשף דמותנו האמיתית שמעולם לא עמדנו מולה במראה. כאשר נגיע לשמים ויוסרו העטיפות, תתנפץ התדמית הדמיונית, ובאותה שעה נראה את הדמות הרוחנית האמיתית שלנו, את האישיות עצמה - על כל נפתוליה וסבכיה, מעקשיה ומרודיה, כל מה שנגלה עד כה רק ליודע תעלומות.

מרוב הלם נתבלבל, נזדעזע ונשכח אפילו איך מכנים אותנו.

נשאל את עצמנו: מי אני? מה שמי?

את הכל עלולים אנו לשכוח, את החברים, את הידידים, את הידיעות, את התחביבים, ואפילו את השֵם שלנו. אך אם נקשר את השֵם לפסוק, לדבר מן התורה - הוא לא יאבד, כי הרוחניות - עומדת לעד.