לשם מה זקוק הבורא לתפילותינו?

בראשית הדברים חשוב לקבוע באופן חד משמעי שהתפילה נועדה לצורך האדם המתפלל. הבורא אינו זקוק לה. הוא מכיר את רצון האדם ויודע את צרכיו גם ללא תפילתו.

כמצוות רבות הבאות לעורר בלב האדם את האמונה בה' - כך היא גם מצות התפילה. נפש האדם מושפעת ממעשיו. ניתן להשפיע על הפנימיות מבחוץ. כאשר האדם מוציא את המלים בשפתיו, ואומר בפיו בתפילתו שהקב"ה הוא המעניק לו פרנסה ודעת, הוא המרפא אותו והוא העומד לימינו בכל עת, חודרת הכרה זו אט אט לנפשו פנימה. הנפש מושפעת מתוכן המלים וממשמעותן.

בבוקר יוצא האדם לעבודתו, והוא עלול לייחס את הישגיו ואת הצלחותיו לכוחו ולתבונתו. התפילה בבוקר באה לרענן את מחשבתו ולחזק את אמונתו, ממנה ישאב מזון לנפשו, לבל יהפוך לאדם הקשור רק אל החומר. גם בשובו לעת ערב לאחר עבודתו, באה התפילה לספק מזון רוחני לנפשו, למען יערוך את מאזן יומו ויעביר אותו תחת שבט האמונה. כאשר ייווכח בחסד שהורעף עליו לאורך כל היום במידה גדושה, תתרונן נפשו, והוא יחפוץ להודות לבוראו על כל אשר העניק לו.

פנים רבות מאפיינות את התפילה, אולם יסודה של התפילה היא מצוה שציוונו הבורא כדי להעמיק את אמונתנו ואת תלותנו בחסדו. לקיומה של מצוה זו השלכות רבות וחיוביות על אישיותינו ועל מעמקי נפשנו.

התפילה מרוממת את האדם ומשנה אותו לטובה. תפילה הנובעת מעומק הלב מחוללת פלאים בנפשו של האדם. הוא מתקרב לבוראו ודבק בו. שינוי מדרגה רוחנית זו של האדם מביא בעקבותיו גם שינוי במה שנגזר עליו מלמעלה. שינוי זה מגדיל את השפע היורד ממרום, ובכוחו אף למנוע רעה שהיתה עתידה לבוא עליו, חלילה.

ה' קבע כללים שעל פיהם יתנהל העולם ותתקיים הבריאה. כשם שבמלכותו של מלך בשר ודם ניתן לקבוע עמו ראיון, לשוחח עמו ולבקש את עזרתו, כך הם פני הדברים גם במלכות שמים. האדם מסוגל לפנות לבורא, להביע את רחשי לבו, לבקש ולהתחנן על נפשו, וככל שהתפילה נאמרת מעומק הלב, כך היא גם מתקבלת ביתר שאת על ידי ה' שוכן מרומים. ככל שמשקיע האדם את נפשו ואת נשמתו בתפילה, כך הוא מתקרב יותר לה'.

אמנם, כאמור, ה' עצמו הוא כל יכול ואינו חסר דבר, אולם בטובו ובחסדו הוא נתן לברואים יכולת להתקרב אליו ולהחשב למקורביו. נאמר בפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", אלו הקוראים לה' באמת, נענים משמים ובקשותיהם מתקבלות.

מיליוני ברואים יש לקב"ה בעולמו, שונה מכולם הוא האדם. בעוד שכל היצורים חיים את חייהם ומוצאים את מחייתם בנקל, רצופים כל ימי האדם בחיפושים נרחבים אחר מקורות מחיה, וכפי שנאמר: "בנפשו יביא לחמו".

לנוכח דברים אלו נשאלת שאלה יסודית: הקב"ה ברא את האדם כדי להיטיב לו, ולמרות זאת, לשוא נחפש אדם שלא חסר לו מאומה. בכל שלב בחייו צצות בעיות מבעיות שונות: בעיות ילדות ובעיות בחרות, בעיות עול בית ופרנסה, ועל כולנה - בעיות זקנה ושיבה.

הסיבה להיווצרותן של הבעיות השונות נעוצה בעובדה שבאדם מצויה נשמה שהיא חלק אלוק ממעל. נשמה זו זקוקה לקירבת הבורא, וקירבה זו מושגת על ידי תפילה, ומכיוון שקיים חשש שהאדם ישכח צורך זה של נשמתו, ולא יתפלל כיאות, יצר אותו הבורא עם חסר תמידי. באופן זה יזכור האדם לשאת את עיניו למרומים ולפנות לעזרת הבורא באמצעות התפילה.

רעיון זה מציב את התפילה במרכז החיים. חיינו סובבים סביב הצורך להתפלל.

התפילה תכונה טבעית היא אצל הנברא. לעתים קרובות, ביחוד בשעת שקט נפשי או בעקבות חסד ממרום, הומה לבו של האדם והוא פונה לבוראו. אולם למרות רגש טבעי זה זקוקה התפילה למסגרות ולדפוסים. הרגש מושפע רבות ממצבו של האדם. לא הרי הפעימות בלבו של אדם בריא כפעימות הלב של אדם חולה. לא הרי רגשות הפועלים בלב אדם ער ורענן, כרגשות הפועלים בלב אדם עייף ותשוש. רצונו של אדם לעמוד לפני בוראו כאשר כל מלאכתו עשויה, הינו עז ופנימי. אולם קשה לו מאד לעשות זאת כאשר הוא לא מצליח בעסקיו ומצב רוחו שפל. גם בעת חולשה, בזמנים של "עמעום רגשות", קשה לאדם להתפלל.

משול הדבר לילד המתגעגע לאמו, הוא מרים את קולו וקורא לה ומעוניין מאד בקירבתה. אולם אם ביום מן הימים, ייבש גרונו ויצטרד קולו, הוא לא יוכל לקרוא לה. האם הדבר מהווה סימן שפסו געגועיו? האם אין לבו הומה אליה, אף שאין באפשרותו לקרוא לה? לא! הרצון קיים, אך קשה לו לבטא זאת.

חכמינו תיקנו שלוש תפילות ביום - ערב, בוקר וצהרים, כדי שבכל יום ובכל עת יהיה האדם קשור לאלוקיו בקשר של קיימא. בעת שמחה ובעת צער, בזמן שכוחותיו עמו ובזמן שעזבוהו כוחותיו, תמיד הוא יעמוד לפני בוראו. אילו היינו ממתינים עד שיחפוץ האדם להתפלל, היו זמנים רבים חולפים ללא תפילה. עובדת היותה של התפילה מעוגנת בזמנים קבועים, הופכת את קריאת לבו האמיתית והטבעית של האדם לקשורה באופן קבוע לבורא.

גם קביעת נוסח התפילה פועלת בכיוון דומה. ה' מספק את כל צרכי האדם: חיים ושלום, פרנסה ובריאות, ועל כל אלו נושא האדם תפילה לאלוקיו. עלול להיווצר מצב שבו יתקשה האדם בפרנסתו, למשל, ואז הוא יבקש רק עליה, וישכח לבקש מה' גם על בריאותו ועל שלומו. לעתים תפרוץ מלחמה בארצו, ואז הוא לא יתפלל על פרנסתו. חכמינו קבעו נוסח המכיל את כל צרכי האדם, ובכך הם הבטיחו שתמיד יבקש האדם מה' את כל בקשותיו, תמיד הוא יתלה בו את יהבו על ה' בכל תחום, והקשר בין האדם לבורא לא ינותק לעולם.

עם זאת לא נפקד גם מקומה של התפילה הפרטית, שבה מביע האדם במילים משלו את בקשותיו ואת המתרחש בליבו פנימה. תפילה זו רצויה בכל עת ובכל שעה, וניתן לשלבה גם בתפילת שמונה עשרה במקומות המיועדים לכך.

אנשים רבים שהתפללו מקירות לבם ושפכו את נפשם לפני ה', העידו שהגיעו באותה שעה לדרגה גבוהה מאוד. הם חשו שמאזינים להם, שמקשיבים במרום לצקון לחשם. הם הרגישו שתפילתם מתקבלת.

התפילה היא שער שדרכו ניתנת לנו הזכות להיכנס לעולמות רוחניים, עליונים וגבוהים ולדלות מהם שפע רב ברוחניות ובגשמיות כאחד.