מה משמעותו של קרבן שתי הלחם שהביאו בחג השבועות?

קצרה דעת אנוש מלהבין את חקר משפטי התורה, קל וחומר שאיננו מסוגלים להשיג את פשר דיני הקרבנות, שכולם מוגדרים בתחום ה"חוקים" שבתורה, מצוות ה' שטעם נעלם מאיתנו. אולם זכינו לקלוט מעט משערי האורה שפתחו לפנינו רבותינו.

יש שפע הבא לאדם ממרום, מידו הגדולה והרחבה של הקב"ה, מבלי שיד האדם תשלוט בהיווצרותו. שפע זה הוא זך ומעודן, וחתום בחותם השלימות כיאה למעשי אלוקינו. ויש שפע שהאדם מגיע אליו בפועל כפיו, בעמלו וביגיעתו. גם שפע זה מעיד על טוב הבורא, שהרי לולא ברכתו, כל פרי עמל האדם היה יורד לטמיון. אך מכיון שיד אנוש שולטת ביצירה זו, היא אינה יכולה להיות מושלמת, שהרי יוצר בלתי מושלם לא יוכל להוציא מתחת ידו יצירה שאין בה חסר. למרות זאת, יש ביצירה זו טעם מתוק. זהו לחם המושג בעמל. מתוק הוא לחיך, אין הוא "נהמא דכיסופא", לחם חסד.

זהו ההבדל הבולט בין המן, שהיה מאכלם של ישראל במדבר, לבין ברכת הארץ. המן הוגדר על ידי הקב"ה כלחם מן השמים, וכפי שנאמר בתורה (שמות ט"ז, ד'): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ואילו משעה שנכנסו ישראל לארץ, הם החלו ליהנות מלחם הארץ, כאמור (במדבר ט"ו, י"ט): "והיה באכלכם מלחם הארץ". אמנם אין זה הלחם שהיו ישראל אוכלים במדבר, ושהיה ניתן לטעום בו את כל סוגי הטעמים, אולם יש בו מעלה שאיננה נמצאת בלחם חסד.

שני סוגי הלחם שמהם ניזונו ישראל במדבר ובארץ ישראל, רומזים לשתי דרכים בעבודת ה'. במדבר התנהלו ישראל כבנים הסמוכים על שולחן אביהם, חופשיים מעבודת שדה וכרם, ופנויים כליל לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו שכינתו. לעומת זאת בארץ, היה עליהם לשלוח את ידם גם במלאכת כפיים. היתה זו עבודה נכבדה ביותר, כי תפקידם היה לקדש ולזכך את החומר. בטוהר ליבם הם רוממו וקידשו את הארץ. ענין גבוה זה נרמז בשתי הלחם. קרבן זה רומז לדמיון ולהשוואה שבין שני סוגי הלחם, ושניהם כאחד הונפו לגבוה.

המצה קרויה בזוהר הקדוש בשם: "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה. ההיצמדות למקור הראשוני של השפע האלוקי, בטרם תשלוט בו יד אדם, כלומר, בטרם יחמיץ, היא המחזקת את האמונה ומקשרת את האדם בקשר אמיץ לבוראו. לעומת זאת, שתי הלחם של חג השבועות צריכים לבוא דווקא מן החמץ. החמץ מבטא עיסה שנילושה בידי אדם ואינה מצויה כבר בצורתה המקורית. בחג השבועות היא קריבה לגבוה. אמנם ככל שהשפע מתרחק ממקורו הראשוני הוא מאבד את אופיו הרוחני והופך להיות יותר גשמי, אולם בחג השבועות גם הגשמיות מסוגלת להתעלות ולהתקדש בקדושה של מעלה.

אמור מעתה, אמנם המצה היא מאכל האמונה, אולם בשתי הלחם הבאים מן החמץ, האמונה מתבטאת בצורה גבוהה יותר. זהו הלחם שיש בו מגע יד אדם, ודוקא משום כך, בולטת בו הכרת האמונה של האדם שהכל בידי שמים, שגם על המאכל היום יומי חלה ברכת ה'.

תיקון זה של עולם החומר, הרמוז בשתי הלחם, קשור בקשר הדוק למתן תורה בחג השבועות. למלאכים, שיצר הרע אינו שולט בהם, אין צורך בתורה. רק אנו, בני האדם, שהיצר הרע פועל בקרבנו, זקוקים לתורה שתסייע לנו במלחמת היצר. לכן, דווקא עם ישראל זכה לקבל את התורה.

גם בימינו, שלא ניתנת לנו אפשרות להקריב את שתי הלחם בבית המקדש, מצאנו בהלכות החג רמז לעיקרון זה. נאמר בגמרא (פסחים ס"ח, ב'): "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", כלומר, גם לדעות הסבורות שרשאי האדם לקדש את שאר החגים מבלי לאכול, ולהתרכז בהם רק בתורה ובעבודת ה', בחג השבועות חייב האדם לקבוע סעודה. במבט שטחי היה נראה להיפך. הרי  התורה היא המימד הרוחני של הבריאה, ולכן, בזמן מתן תורתנו, לכאורה היה ראוי לעסוק רק ברוחניות, מבלי שיתוף של שמחה גשמית כלשהי. אך ההלכה מלמדת שהמאפיין של חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא החיבור המקודש בין העליונים לתחתונים, עד שאפילו פעולות חומריות יכולות להחשב כמעשים מקודשים. גם אכילה ושתיה עשויות להיות קודש לה'.

חג השבועות הוא החג המבשר את כיבוש החומר, ואת הפיכתו למכשיר המוביל אל הקדושה.