מהי משמעות הכרזת נעשה ונשמע שאמרו בני ישראל?

הכרזת "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז') שאמרו בני ישראל במעמד הר סיני, מבטאת את שלמות קבלת התורה. היתה זו קבלה ללא סייג, ללא ערעור ואף ללא הרהור. נכונות מוחלטת למלא את כל מצוות ה' מבלי להעבירן תחת שבט הבקורת האנוכית.

"בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה: "מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו?" (שבת פ"ח).

הגמרא מספרת על צדוקי שבהתייחסו להקדמת "נעשה" ל"נשמע", אמר לאמורא רבא: "עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם. בתחילה היה עליכם לשמוע, אם אתם יכולים – תקבלו, ואם לא – אל תקבלו" (שבת פ"ח, א').

דברי הצדוקי נשמעים אקטואליים גם בימינו. גם כיום יש ציבור גדול שאינו מוכן לקבל את התורה "בצורה פאנאטית".

האומות דחו את קבלת התורה, לא מפאת תפיסה רעיונית נוגדת, אלא מכיוון שלא היו מוכנות לכוף את יצרן ולשנות את טבען. גם כיום, שוללי התורה עושים זאת מפני שנח להם בחיי הפקר, ולכן, הם מסרבים לקבל אותה ואת מסריה.

במבט ראשוני נראית הקדמת "נעשה" ל"נשמע", כגילוי מופתי של משמעת עליונה, יש בה ביטול של הרצון העצמי מול הרצון האלוקי, אולם האם רק ערך זה כלול בהקדמת "נעשה" ל"נשמע"? האם משמעת גרידא, גם כאשר היא מופיעה בשיא שלמותה, מהווה רז כה נשגב, שרק בסוד קהלם של מלאכים יכירנה מקומה?

האמת היא שלא ניתן לקבל את התורה בכלי ההגיון בלבד. תורת ה' – החכמה האלוקית – ממלאת את כל העולם, היא חובקת זרועות תבל ויורדת אל שרשי פנימיות הנפש. כדי להבינה, יש לשתף את כל כישוריו ואמצעי קליטתו של האדם – בשכל וברגש, בחוש ובהגיון, בהכרה ובהתבוננות, בשמע אוזן וברוחב עין, בהקשבה לרב ובבינת ספרים.

ההגיון אינו אלא אחד מכוחות הנפש של האדם. צמצום הבנת התורה לתחומו הבלעדי של ההגיון, כמוהו כנסיון להסביר בהגיון שכלי בלבד יצירה מוזיקלית.

כדי להגיע להבנת התורה לא ניתן להסתפק בשמיעת מצוותיה ובבחינתם בהגיון. ראשית, יש לקיים בפועל את האמור בה, להרוות בתוכנה את כל החושים, ורק לאחר מכן יוכל המתנסה, לזכות גם להבנתה.

לכן, אמרו ישראל: "נעשה ונשמע", כי רק בעקבות ה"נעשה" יכול לבוא ה"נשמע". קיום התורה פותח אפיקי הבנה בפני האדם. בעקבותיו מוארת נפשו באורה המופלא של התורה, והאדם ישוב לקיימה מתוך הכרה אמיתית ורצון כן.

אם מתייחסים אל התורה באמות מידה של הגיון אנושי בלבד, הרי זה עלבון חריף, ובת קול יוצאת מהר חורב ותובעת את עלבון צמצום התורה, את עלבון עמעום אורה המופלא, הממלא את כל חלל העולם וכובש את כל כוחות נפשו של האדם וחדרי לבו.

רעיון זה מביעה הגמרא בתאור מתן תורה: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא העולם כולו בשמים" (שבת פ"ח, ב').

האויר שאנו נושמים הוא נטול ריח. אדם נושם ללא הפסק, כי ללא אויר אין לו חיים. כמות האויר ששואף האדם אל קרבו, תואמת את הכמות הדרושה לקיומו. אולם כשהאויר מבושם ומענג, האדם מגביר את קצב שאיפת האויר כדי לשאוף יותר ויותר מן הריח הנעים.

זהו הדימוי למתן תורה. עד שהוריד הקב"ה את התורה לעולם, היו החיים מתנהלים בשיגרתם ללא טעם מיוחד. אולם בנתינת התורה נתמלא העולם בושם, החיים קיבלו נועם מופלא של שלמות, ובעטיה הפכו לעונג, כניחוח זה שהכל רוצים בו ומבקשים להחדירו לריאותיהם.