מדוע ישנן מחלוקות כה רבות בין חכמי התורה?

נתחיל להסביר את הנושא באמצעות דוגמה:

אם אקח את העט שבכיסי ואשאל קבוצת אנשים: מהי הגדרתו של העצם הנמצא בידי? התשובות שאקבל הן כדלהלן: 1) זה דבר שחור (תשובה ביחס לצבעו החיצוני), 2) זה דבר כחול (תשובה ביחס לצבע הדיו שלו), 3) זה שלך, 4) זה מוצר יפני (תשובה ביחס למקורו של החפץ), 5) זה פלסטי, 6) זה קטן, 7) זה ארוך, 8) זה אחד, 9) זה עשוי מחלקים רבים, וכן הלאה, כיד הדמיון הטובה על האדם.

כל אחת מהתשובות נכונה, למרות שלכאורה יש בהן תשובות  סותרות, שהרי הדבר הוא כחול וגם שחור, הוא שלי והוא גם יפני, הוא אחד והוא עשוי מחלקים רבים וכן הלאה. למעשה, אין בתשובות אלו שום ניגודים, כי כל אחת מצביעה על נתון שונה של אותו חפץ. ריבוי הצדדים הוא זה שמביא לכך שמובאות דעות שונות בדברי חכמים, כאשר כל אחד מצדדי המחלוקת מייחס חשיבות לפרט אחר.

בכדי להכיר את התורה על בוריה, יש צורך לדעת היטב את כל מרכיבי הדין על כל צדדיו, לשקול אותם היטב ואז להכריע: טהור או טמא, מותר או אסור. זוהי גדולתם של חכמינו, באפשרותם לדעת את כל סתרי התורה והעולם, מה הם המאפיינים של כל עצם הנמצא על פני תבל, ומהו דינו המדוייק, בהתאם לכללים הרוחניים שניתנו בתורה. זו גם הסיבה שכישורים אלו לדעת את כל צדדי הטומאה והטהרה, האיסור וההיתר שבכל דבר ודבר, נדרשו מן החכמים ששימשו בסנהדרין, המוסד הגבוה ביותר בפסיקה היהודית.

רק אדם הנמצא במקום גבוה יוכל להבחין בשלמות בנוף המלבב הנשקף מול עיניו. אדם הנמצא במקום נמוך, לא יראה כי אם את שורת העצים שלפניו, המסתירה ממנו את המראה המושלם של הפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) ואת שלל גווניו.

אולם עלינו לזכור עוד שבעולם הזה לא יגיע האדם אף פעם ליעד הנכסף של גילוי כל רזי התורה, גם כשיצליח להרחיב את שדה ראייתו על ידי עמל ויגיעה רבים. היעד הסופי ישאר הרבה מעבר להישג ידו.

אחת המחלוקות המפורסמות והידועות ביותר בתקופת המשנה, היא המחלוקת בין שני בתי המדרש המפורסמים של הלל ושמאי. ברחבי המשנה פרוסות מאות מחלוקות בין שני בתים אלו, בכל תחומי התורה. משום מה נקבעה בציבור הדעה שבית שמאי, כביכול, הם תמיד המחמירים, בעוד בית הלל הם מקילים.

עיון בתורתם המקיפה בתלמוד, מראה שבית הלל ובית שמאי נתנו אותו תוקף מחייב ומוחלט לכל הלכות התורה לפרטיה, ללא כל פשרה וויתור. יתירה מזו, בארבעים מקומות אנו מוצאים שבית שמאי הם דווקא אלו המקילים ובית הלל המחמירים.

הלל ושמאי פעלו בעולמנו על פי שתי דרכי הנהגה שונות, וכך מגדירים זאת חכמינו: "שבענין זה היו מחולקים בית שמאי ובית הלל. שמאי והנמשכים אחריו היתה דרכם למאוס בעולם הזה ולעזוב את כל עניני החומר. הלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שבית שמאי ובית הלל נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא, כי בית שמאי קצו בעולם הזה ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט את הנפש מן הגוף, והיו אומרים, שטוב היה לו לאדם, אם לא היה נברא לחיות עם הגוף, שהנפש נתונה במאסרו לרעתה.

מהשקפה זו תוצאות להרבה הלכות שבהן נחלקו שני בתים אלו, בית הלל ובית שמאי, אולם אין כוונה כלשהי להתייחסות של קלילות דעת או, חלילה, לחוסר התחשבות לפרט כלשהו בתורה.