במה מתבטא ייחודן של עשרת הדיברות?

לעשרת הדברות קיים ערך מחנך. חלקן קשורות למחשבת האדם, שלא כבחוקים אנושיים בהם אין מקום לציוויים המתייחסים למחשבה, שהרי מחשבתו של כל אדם היא ברשותו והיא עלומה ונסתרת מכל הסובבים אותו.

עשרת הדברות נחקקו על שני לוחות הברית, והן מהוות מעין תמצית של כל מצוות התורה. ציוויים אלו מהווים בנין-אב ליתר מצוות התורה. ניתן לשייך כל אחת ממצוות התורה לאחת מעשרת הדברות.

עם זאת חובה להדגיש, שהתורה אינה מייחסת חשיבות או חומרה לעשר מצוות אלו יותר מאשר למצוות אחרות; מטעם זה נדחה הניסיון להכליל את עשרת הדברות בנוסח התפילה היומי. כל מצוות התורה מחייבות את היהודי במידה שווה, ואין להעדיף אחת על פני רעותה.

אם נעמיק לעיין בעשרת הדברות, נבחין שיש להן סדר פנימי

רב-משמעות, סדר אשר ממנו ניתן ללמוד רבות על מבנה מצוות התורה באופן כללי.

עשרת הדברות נכתבו על שני לוחות, והן נחלקות לשתי קבוצות, חמישה ציוויים לכל אחד משני הלוחות. הקבוצה הראשונה מכילה את המצוות הקשורות לתחום שבין אדם לבוראו (בין אדם למקום) ובקבוצה השניה מצויות המצוות שבין אדם לחברו.

המצוות שבין אדם למקום הן (שמות כ', ב'-י"ג):

"אנכי ה' אלוקיך" - הכרה במציאות אלוקים אחד ויחיד.

"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" - איסור לעבוד או ליחס לכוחות אחרים יכולת השפעה על הבריאה.

"לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא" - חובה להזהר בכבודו של שם אלוקים ולא להשבע בשמו שבועת שוא.

"זכור את יום השבת" - חובת שמירת השבת, המעידה על בריאת שמים וארץ.

"כבד את אביך ואת אמך" - מצוה זו נחשבת כמצוה שבין אדם לבוראו. החובה לכבד הורים נובעת מהכרת טובה כלפי מי שטרח והשקיע את חייו בגידול הילדים. באמצעות ההכרה בסמכות ההורים מחנך האדם את עצמו לקבל את מרותו של בורא העולם, שהכרת הטובה כלפיו מקיפה את כל קיומנו והוויתנו.

על הלוח השני חקוקות חמש מצוות שבין אדם לחברו:

"לא תרצח"; "לא תנאף"; "לא תגנוב"; "לא תענה ברעך עד שקר"; "לא תחמוד אשת רעך", "בית רעך וכל אשר לרעך".

לכאורה, הציווי האחרון מעורר תמיהה: מדוע מצוות לא תחמוד שייכת לתחום שבין אדם לחברו? האם נגרם נזק כלשהו לזולת כאשר אדם חומד בלבו את רכושו? מהו העוול הנעשה בתחום זה עד שהתורה מצאה לנכון להטיל איסור על מחשבות אלו?

מכאן ניתן ללמוד על ייחודיותן של מצוות התורה. בניגוד לחוק האזרחי, ציוויי התורה בתחום שבין אדם לחברו לא נועדו למטרת מניעת חיכוכים בלבד. התורה מעוניינת לחנך את האדם ולעקור מלבו את שורש הרע. גניבה, רצח ושאר פשעים אינם מתחילים ברגע בו יוצא הפושע למשימתו. בדרך כלל האדם הופך לפושע בהדרגה, תוך כדי תהליך נפשי ממושך. כאשר נרקמת במוחו לראשונה התוכנית לבצע פשע, הוא שוקל היטב מחשבה רעה זו, והוא מסלק מעל עצמו את המחסומים הנפשיים המונעים ממנו לפגוע בזולת. ברגע שקיימת מוכנות נפשית לרצח, הופך האדם לרוצח בכח; מכאן ועד הביצוע בפועל המרחק קטן. איסור "לא תחמוד" הוא השמירה על המחסום הנפשי. הוא מהווה בסיס איתן לקיומם של יחסים תקינים בחברה. השלכתו המעשית הינה רבת היקף.

עיון נוסף בעשרת הדברות, שכאמור נחלקות לשני חלקים, מגלה פרט מעניין נוסף:

בשתי הקבוצות מצויה מצוה שהיא רעיונית בעיקרה. בקבוצה הראשונה המצוה היא: "אנכי ה' אלוקיך", ובקבוצה השניה: "לא תחמוד". מכאן לומדים אנו כלל גדול: מי שמשייך את תחום היחסים שבין האדם לאלוקים ללב בלבד, ואת תחום המצוות שבין אדם לחברו לעולם המעשה, אינו אלא טועה. בשני התחומים כאחד חייב להיות שילוב של מחשבה ועשייה. זה העובד את אלוקיו בלבו בלבד, לא יצא ידי חובתו, וכן מי ששומר על יחסים טובים עם הסביבה באופן מעשי, אולם אין הוא יודע להעריך אותה, גם הוא לא מילא את חובתו.