האם קיים דמיון בין חוקי התורה לחוקי העמים?

במבט ראשון אכן נראה שקיים דמיון בין חוקי התורה לבין חוקי עמים אחרים. איסורים כמו: "לא תרצח", "לא תגזול" ו"לא תענה" מהווים בסיס לחוקים של מדינות רבות בעולם. אולם המבט המעמיק מגלה הבדל עקרוני: חוקי התורה ניתנו על ידי אלוקים, ואילו חוקי העמים הם פרי מחשבת אנוש. הבדל זה מביא לשינוי מהותי במערכת כולה.

הבה נמחיש את הדברים באמצעות דוגמה: בתורה כתובה מצווה שהיא האחרונה ב'עשרת הדברות': "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו - וכל אשר לרעך" (שמות כ', י"ג). לא יעלה על דעת מחוקקים בשום מדינה בעולם לשלול מן האדם את חירות המחשבה. אין גם כל אפשרות לכפות על הזולת מה לחשוב או מה לא לחשוב. אין כל אפשרות לפקח על ביצוע חוק הבא להגביל את מחשבות האדם.

דרכה של התורה שונה. התורה יודעת נאמנה שחטא אינו מתחיל במעשה עצמו, ואף לא בדיבורים אודות החטא. הורתו ולידתו של החטא - במחשבתו של החוטא. אדם הגון לא יחליט לפתע לבצע מעשה גניבה. תחילה עליו למצוא הצדקה למעשה שהוא עומד לעשות, לאחר מכן הוא מתרגל אותו במחשבתו, עד שהדבר נראה לו סביר והגיוני. בשלב זה, למעשה, כבר קשה לעצור את ההדרדרות! החטא קנה לו שביתה בנפשו של האדם, והוא מוכן לפעולה, אם אמנם ההזדמנות תיקרה בדרכו. הוא נכנס למעגל הפשיעה!

ידוע ומפורסם שהמלחמה נגד הפשע קשה שבעתיים ממניעתו. כל עוד הפשע אינו עומד בפני ביצוע, ניתן באמצעים שונים למונעו. במערכה למניעת פשע יש לטפל תחילה בשורש העבירה, במחשבה הקודמת לה. אם לא מזהירים את האדם שלא לחמוד את ממון הזולת, קשה יהיה למנוע אותו בהמשך מגניבה ומגזילה.

בציווי "לא תחמוד" מתגלה ההבדל המהותי בין חוקים אנושיים לתורה האלוקית. רק לתורה יש שליטה על שורש הקלקול, על המחשבה. לכן, הציווי האחרון ב'עשרת הדברות' הוא גם החותם האלוקי, הוא מורה ש'עשרת הדברות' והתורה כולה ניתנו מן השמים.

קיים פרט נוסף המלמד על חוסר הדמיון המוחלט בעולם כולו:

בעוד שבתחום החקיקה האנושית קיימים 'שטחי הפקר' שהמחוקק לא נתן דעתו עליהם, התורה הינה אלקית, והיא מתייחסת לכל מצב שעתיד להתרחש אי פעם באחד מן הדורות.

בחיינו אנו נתקלים במצבים שבהם עלינו לוותר על פרט מסויים, כדי להשיג הישג גדול יותר. לעתים אנו אף מפירים הוראה מסויימת, כדי להשיג תכלית החשובה מן ההוראה. לדוגמה, זבן בבית מסחר יפר הוראה מפורשת של בעל החנות שאינו נמצא במקום, כאשר עסקה בלתי רגילה שנזדמנה לו עכשו, חשובה לאין ערוך מקיום ההוראה, ואין להניח שבעל העסק יעדיף את קיום ההוראה על פני התכלית.

הסבר זה כוחו יפה בכל מקרה שנותן ההוראות הוא בשר ודם. בהיותו קצר דעת אין הוא יכול לצפות מראש את כל המצבים העשויים להיווצר, ולכן, אין באפשרותו לכלול את כולם בהוראותיו. מסיבה זו, בעל עסק משאיר בחנות זבן מסור, המכוון את פעולותיו בהתאם לתכלית העסק, ומתעלם מההוראות העלולות לפגוע בתכלית זו. כך הם פני הדברים בכל התחומים האנושיים.

שונה הדבר כאשר מדובר בבורא עולם, הצופה מראשית אחרית. אמנם גם הבורא נתן לנו הוראות, ולעתים נראה לנו שהן מעכבות את השגת התכלית, אולם נטעה טעות חמורה אם נתייחס להוראות הבורא כאותו זבן המתייחס בהסתייגות להוראות אדונו. אנו לא נוכל להצטדק ולומר, כי אילו היינו שואלים את בעל ההוראות, הרי שלאור הנתונים החדשים הבלתי נצפים מראש, גם הוא היה מבין שיש צורך לבטל הוראה זו. דבר זה לא יתכן, כי הוראות הבורא כוללות את כל המצבים האפשריים.