היכן רמוזה בתורה התכנית של העולם?

תכנית הבריאה נועדה להתקיים במשך עשרה ימים: ששת הימים הראשונים של הבריאה כהכנה לחיבור שמים וארץ. ביום השביעי הם יתאחדו, ולאחר מכן, יוסיפו להתקשר ביניהם – ביום השמיני, התשיעי והעשירי, עד לכינון סופי של העולם.

חטא אדם הראשון שיבש תכנית זו והביא את העולם להערכות חדשה.

המבנה החדש אף הוא אורכו ששה ימים ויום שביעי, הכולל בתוכו את השמיני, התשיעי והעשירי. אך מכיוון שכל יום של הקב"ה הוא אלף משנותיו של האדם, לכן, לאחר החטא, משך העולם יהיה עשרת אלפי שנה במנין ימות האדם.

על אלפי שנות העולם אמרו חז"ל: "ששת אלפי שנה יהיה העולם, ובאלף השביעי הוא חרב". חרב – הכוונה לצד הגשמי שבו בלבד. מבחינה רוחנית גם לאחר האלף הששי ימשיך העולם להתקיים עד האלף העשירי.

האלף הראשון

באלף הראשון השפיע הקב"ה שפע חיים לעולם, למרות שלעולם עצמו לא היתה עדיכן כל זכות. יושבי הארץ עדיין לא קיבלו את התורה, ולא קיימו את המצוות המקרבות את הארץ לשמים, ומזכות אותה בהארה שמיימית בזכות קיום המצוות. הבריאה התקיימה בזכות חסד חינם ממרום.

רעיון זה מתבטא בפסוקי היום הראשון של הבריאה: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א') - באלף הראשון נבראו השמים והארץ.

"והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום... ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור" – זוהי נתינת שפע על הארץ, למרות שאין היא זכאית לכך, כלומר שמצד הארץ לא נעשה מאומה עבור יצירת שפע זה.

"וירא אלוקים את האור כי טוב" – ה' לא רצה שישתמשו בו הרשעים (שחיו לפני דור המבול), ולכן: "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", הפריד בין נתינת השפע לצמצומו, כלומר, מעתה יינתן השפע רק לאלו שהוא מגיע להם בזכות מצוותיהם ויצומצם מהאחרים.

האלף השני

באלף השני ירד המבול וה' הפיץ את דור הפלגה. עונשים אלו הביאו לנתק גדול בין השמים לארץ. שנות חייהם של בני האדם התקצרו, וירדה לארץ הנהגה של הסתר פנים מצד ההשגחה העליונה.

רעיון זה מתבטא בפסוקי הבריאה של היום השני:

"ויאמר אלוקים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", כלומר, תהיה הפרדה בין המים העליונים המשפיעים, לבין הארץ המושפעת.

"ויקרא אלוקים לרקיע שמים" – על היותו חוצץ בין השמים לארץ. יווצר נתק מן העליונים. גם הרקיע המבדיל נקרא "שמים", כדי להדגיש את ההבדלה והניתוק.

אלף שנים אלו, מוגדרות כ"גבורה". כשם שהגיבור ברוחו כובש את רצונותיו, כך הקב"ה כבש את רצונו מלהשפיע על העולם את השפע האלוקי, והביא לצמצומו.

האלף השלישי

באלף השלישי של קיום העולם חיו אבות האומה ועם ישראל קיבל את התורה. באותה תקופה נוצרה אפשרות לאיזון נכון בין השפע היורד מן השמים לבין הארץ שקיבלה אותו בזכות מעשיה הטובים, ולא בחסד ללא תמורה, כמו בעבר. הדבר בא לידי ביטוי בפסוקי התורה:

"ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד", כלומר, תינתן התורה מ"תחת השמים" אל מקום אחד, אל עם אחד ומיוחד, הוא עם ישראל.

"ותראה היבשה, ויהי כן", כלומר, יראה עם ישראל, המבין את חשיבות הארת השמים, שבלעדיה העולם הינו חסר תוחלת וייעוד. "וירא אלוקים כי טוב".

"ויאמר אלוקים תדשא הארץ...", כשם שגידולי הארץ גדלים על ידי הגשם היורד מן השמים, באותה מידה אמר הקב"ה: קיימו תורה ומצוות, כלומר, היו אתם הארץ המצמיחה את יבולה, תודות לגשם הרוחני היורד עליה.

באלף זה חטא העם בחטא העגל. בסיסו של חטא זה הוא בחטא האדמה הנרמז בפסוק: "ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו", כוונת הבריאה היתה שגם לעץ עצמו יהיה את טעמו של הפרי, אך הארץ לא הוציאה "עץ פרי עושה פרי" כפי שנצטוותה, אלא רק "עץ עושה פרי". כשם שהעץ לא שמע את דבר ה' במלואו (פירושים רבים נאמרו על המנעות זו של העצים), כך גם חוטאי העגל פרקו עול ולא שמעו אל דבר ה' בשלמותו.

האלף הרביעי

לקראת האלף הרביעי מסר שמואל הנביא את מלכות ישראל, בידי שאול המלך. כשחטא שאול אמר לו שמואל: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל-א' ט"ו, כ"ט). כלומר, למרות שחטאת והפרעת לחיבור השמים והארץ, נצחיות חיבורם על ידי ישראל, לא תתבטל כתוצאה מחטאך. המלכות תלקח ממך ותנתן לדוד, והוא ימשיך את התהליך.

שיאה של מלכות בית דוד היה בבניית שלמה את בית המקדש. באותו דור ישב עם ישראל בארצו: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים-א', ה', ה').

אולם, בסוף אלף זה חטא העם, חרב המקדש, וישראל יצאו לגלות. איחוד השמים והארץ תחת כתר אחד, נפסק.

וכך ניכר רעיון זה בפסוקי היום הרביעי של הבריאה:

"ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה... והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, ויהי כן. ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א', ט"ז).

תפקיד המאורות לרמוז ליושבי הארץ, שכשם שהשמש מטילה אור על הירח, כך מטרת העולם היא שהשמים יאירו על הארץ. והנה, כשם שהארת השמש על הירח משתנה כלפי ראייתנו לאורך ימי החודש, כך גם הארת השמים על הארץ משתנה מזמן לזמן - פעמים ההארה גדולה ופעמים מועטת.

בתחילה היו שני המאורות "גדולים", כלומר, השמש והירח היו שווים – חיבור השמים והארץ היה תקין. אך הלבנה באה וטענה: "אי אפשר לשני מלכים שימשלו בכתר אחד". כתגובה על טענותיה גרם הבורא להתמעטות אורה. כך גם באלף הרביעי, חטאי ישראל גרמו להתמעטות האור הרוחני העליון.

"היום" הוא זמן ההארה וה"לילה" הוא זמן הגלות, שאליה נשלח עם ישראל באלף הרביעי.

האלף החמישי

באלף החמישי, התעלתה מאד התורה שבעל פה, ונחתמו בו המשנה והתלמוד. עניין זה מעלה את האלף החמישי למדרגה רוחנית גבוהה מאד.

דבר זה נרמז ביום החמישי של הבריאה:

"ויאמר אלוקים ישרצו המים שרץ נפש חיה" - המים שמתחת לרקיע יוציאו "חיים", היא התורה שבעל פה המביאה חיים לעולם.

"ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" - אלו תלמידי החכמים שקישרו באלף החמישי את "תורת השמים" – היא התורה שבכתב שניתנה מן השמים, עם תורת הארץ – היא התורה שבעל פה.

"ויברא אלוקים את התנינים הגדולים" - אלו הם רבותינו התנאים והאמוראים, שעל פי דרכם והארת תלמודם מתנהלת הבריאה כולה.

"ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו" - אלו תלמידיהם שקיבלו מהם את התורה והפיצוה לכל הדורות.

"וירא אלוקים כי טוב".

"ויברך אותם אלוקים לאמור, פרו ורבו ומילאו את המים בימים, והעוף ירב בארץ".

הפריה והרביה של התורה הנזכרת כאן, היא תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם של החכמים הממשיכים ללמוד וללמד עד עצם היום הזה. התורה נפוצה על פני כל הדורות ועל פני כל הארצות, מכוחם של החכמים הראשונים שמסרוה לרבים.

האלף השישי

הבריאה החשובה ביותר ביום השישי היא האדם. תפקידו לכלול בתוכו את כל כוחות השמים והארץ ולחברם, ובכך להביא את הבריאה ואת עצמו לייעוד הסופי.

באלף השישי יבוא המשיח, והוא יאגד את כל עם ישראל לעבודת ה', ויכין את העולם לקראת האלף השביעי, שבו יתרחש החיבור בפועל.

אלף זה נקרא בלשון רבותינו בשם: "יסוד", משום שהוא יסודה של כל הבריאה, והוא האחראי להמשך כינונה.

בסיום אלף זה מסתיים "העולם הזה". בערב שבת מתחיל "העולם הבא", כפי שיתבאר בהמשך.

יום שהוא כולו שבת

ביום השביעי של הבריאה - בשבת, תגיע הבריאה לייעודה - לחיבור שמים וארץ. ככתוב: "ויכולו השמים והארץ" - יתחברו ויתכללו זה עם זה.

לאחר מכן תלך ותגבר הדבקות ביניהם, עד ששוב יתגלה האור שנגנז ביום הראשון של הבריאה. הוא יאיר את פני כל השמים ואת פני הארץ.

היום היחיד בפסוקי בריאת העולם שלא מוזכר בסופו: "ויהי ערב ויהי בוקר", כבשאר ימי הבריאה, הוא יום השבת. הסיבה היא כי בסופה של השבת לא יהיה כל פירוד בין היום והלילה, הנוצרים עקב מרחק השמים מן הארץ. הם יתאחדו באיחוד מוחלט, והערב והבוקר יתמזגו זה בזה.

ביום השביעי ליצירה נזכר צמד המילים: "ביום השביעי" שלוש פעמים: "ויכל אלוקים ביום השביעי", "וישבות ביום השביעי", "ויברך אלוקים את יום השביעי". לרמוז כי ביום זה כלולים עוד שלושה ימים, שהם כנגד שלושת אלפי השנים - השמיני, התשיעי והעשירי.

כל תוספת דבקות זו שבין השמים והארץ שנתהוותה באלף השביעי, תלך ותגבר ותוסיף ותתעלה במעלות הדבקות באלף השמיני והתשיעי, עד לעשירי שבו תהיה שיאה של הדבקות וההתאחדות.

כולם כלולים ביום השביעי שבו יחיה העולם את שבתו הנצחית, והוא יהיה "יום שהוא כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".